ערעור על חומרת עונש בעבירת סיכון חיי אדם

העונש אותו קבע המחוקק בצד העבירה מעיד על חומרתה ועל רצון הציבור להלחם בה, ובשל כך מגמת הפסיקה מן השנים האחרונות מבטאת החמרה בענישת עבריינים המורשעים בעבירה זו. תופעת הנהיגה הפרועה בכבישי הארץ, יוצרת סכנה ממשית ומוחשית לבטחון הציבור, ומחייבת ענישה מחמירה.

יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בע"פ 4538/08 מדינת ישראל נ' פלוני, בפס' 9 (13.8.08), אשר צוטטו במסגרת ע"פ 4626/20 יצחק גולדשטיין נ' מדינת ישראל (4.4.21): "בית משפט זה קבע רמת ענישה גבוהה במיוחד לעבירות הכרוכות בנהיגה פרועה בכביש תוך סיכון מיידי של חיי אדם בנתיב תחבורה ואגב היתעלמות מכללי התנועה ומהוראות שוטרים לעצור. חומרת הענישה נובעת הן מהחומרה המופלגת העולה מהיתנהגות זו, ומהסיכונים שהיא טומנת בחובה, והן מהתפשטותה של התופעה המסוכנת הזו בכבישי הארץ, באזורים שונים בערים ומחוצה להן". לעניין הצורך בענישה מחמירה בעבירות הקשורות ב"מרדפים" אפנה גם לדברי כבוד השופט י' עמית בע"פ 1919/22 עדי מקדשי נ' מדינת ישראל (2.8.22) "אין צורך להכביר מילים על אודות הסכנה הכרוכה במרדף. סכנה לעוברי אורח ולמשתמשים בכביש, וסכנה לשוטרים – הן אלה שדולקים אחר הרכב הנמלט והן אלה שפורסים מחסום כדי לסגור בעד הרכב הנמלט, ולמרבה הצער, אך לאחרונה קיפחו שוטרים את חייהם בעקבות ניסיונות המלטות ומרדף. כאשר שוטר מורה לאדם לעצור בשולי הדרך – יש לעצור. כך, חלק ופשוט. כאשר אדם נימלט תוך כדי מרדף, הוא מעיד על עצמו שהוא נכון לסכן חיי אדם, ובשפת הרחוב "הוא לא רואה ממטר", והעיקר מבחינתו הוא למלט את עצמו.

בע"פ 4626/20 יצחק גולדשטיין נ' מדינת ישראל (04.04.21), נדון עניינו של מי שהורשע בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה והיזק לרכוש במזיד, בכך שהמערער נימלט ממאבטחים בבית החולים "שערי צדק", תוך שהוא דורך על כף רגלם במהלך מנוסתו, פוגע מספר פעמים ברכבה של עוברת אורח, ונוסע בנתיב הנגדי לכיוון הר הרצל.

...

מאידך גיסא, למרבה המזל, בסופו של דבר, לא נפגעו השוטרים והמשתמשים בדרך, ומי שנפגע קשות הוא הנאשם, כאשר השוטר אנטולי ירה מספר יריות לעברו.

לאחר שבחנתי את הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מביצוע העבירות שלפניי, את מדיניות הענישה הנהוגה, בשים לב לכך שהנאשם הורשע בעבירות מסוג עוון הנדונות בבית המשפט השלום, את נסיבות ביצוע העבירות, ובעיקר כי לא נגרם נזק בפועל, ואת פציעתו הקשה של הנאשם, הגעתי לכלל מסקנה, כי מתחם העונש ההולם בתיק זה נע בין 8 חודשי מאסר בפועל ל-24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה מותנת ופסילה מלקבל רישיון נהיגה.

אשר על כן, הנני גוזרת על הנאשם עונש כולל, כדלהלן: 7 וחצי שנות מאסר אשר ירוצו מיום מעצרו 29.6.21.

בית המשפט קבע כי העונש שהוטל על המערער איננו חורג מרף הענישה במקרים דומים ואף קבע כי: "...המעשים בהם הורשע המערער, על פי הודאתו, הנם חמורים ויש בהם להעיד על זילזול בחיי אדם, אותם הוא סיכן בנהיגתו הפרועה, כמו גם בשלטון החוק ובגורמים המופקדים על אכיפתו. לא בכדי הנחה בית משפט זה את הערכאות הדיוניות להחמיר בענישה בכל הקשור לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אשר העונש הקבוע בצידה בחוק הוא עשרים שנות מאסר". בע"פ 6739/09 אבו סיאם נגד מדינת ישראל (15/10/09) דחה בית המשפט העליון את עירעורו של המשיב אף לעניין חומרת העונש.

...

משכך, ובשים לב לפסיקה שפורטה לעיל, ברי כי קיים צורך אף לשקול את הרתעת הרבים בקביעת עונשו של נאשם זה. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט י' עמית בע"פ 1919/22 מקדשי נגד מדינת ישראל (02/08/23) לפיהם "... על הענישה בעבירות הכרוכות במרדף לשקף את תרומת בתי המשפט בהגנה על הציבור ועל השוטרים העושים מלאכתם. כפי שנאמר פעמים רבות בפסיקה, "חברה מתוקנת לא יכולה להשלים עם תופעות של נהיגה פראית וביריונית אשר מסכנת את ביטחון ציבור הנהגים ועוברי הדרך". סוף דבר, לאחר ששקלתי כל השיקולים הנדרשים לצורך הכרעה בעניינו של נאשם זה, באתי לכלל מסקנה כי יש להטיל עליו ענישה ברף הנמוך-בינוני של מתחם העונש.

עם זאת, משעונש המאסר שהנאשם עתיד לרצות הוא עונש ארוך ומשמעותי, לפנים משורת הדין אני קובעת כי חודשיים מתוך ששת חודשי המאסר שיש להטיל על הנאשם במסגרת התיק המצורף יחפפו את עונש המאסר שיוטל במסגרת התיק העיקרי.

סוף דבר אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 47 חודשי מאסר בפועל מהם ינוכו ימי מעצרו.

בעיניין מקדשי, שהורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, מעשי פזיזות ורשלנות ועבירות נוספות, נדחה ערעור על עונש מאסר של 26 חודשים תוך שבית המשפט העליון הבהיר כי לעניין העונש אין הבדל משמעותי בין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לבין עבירת סיכון חיי אדם והוסיף כי העונש שהושת על הנאשם היה מקל מאוד.

בעיניין מוסטפה דחה בית המשפט העליון את עירעורו של נאשם שהורשע בעבירה של סיכון חיי אדם ועבירות נילוות והותיר על כנו עונש של 44 חודשי מאסר הכוללים חודשיים מאסר על תנאי שהופעלו תוך שהוא מציין: "...ואין לנו אלא לחזור ולהפנות לרף הענישה שנקבע בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אלקיען (11.11.2010)..."במקרה זה נהג הנאשם תחת השפעת משקאות משכרים ללא רישיון נהיגה ורישיון רכב, נימלט מהשוטרים בנהיגה פראית תוך עליה עם הגלגל על המדרכה, נסיעה מזגזגת, ונסיעה בנתיב הנגדי, עלה על דוקרנים של מחסום משטרתי. גם במקרה זה נסיבות המרדף היו חמורות יותר והנאשם הורשע בעבירות נוספות.

...

נסיבות אלו (של ה"מעשה" ו-ה"עושה") משתנות מטבע הדברים ממקרה למקרה, ומובילות לא פעם לקביעת מתחמים ועונשים שונים גם כאשר מדובר בנאשמים שמורשעים בעבירות דומות, ומכאן שאין מדובר ב"עונשי מוצא" לעבירות שעה שבית המשפט מחליט שלא לחרוג ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום בעניינם של אותם נאשמים.

בשים לב לאופי העבירות שעבר הנאשם והמלצת שירות המבחן סבורני כי יש לתת משקל גם לשיקולי הרתעת היחיד, וזאת לצד שיקול הרתעת הרבים היפה לגזרה זו של עבירות, ודאי בעת הזו, בה יש צורך לחזק את המשילות במרחבי הנגב, גם בהקשר של קיום הוראות החוק וציות לגורמי אכיפת החוק.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 34 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר.

בע"פ 9559/09, 9670/09 מדינת ישראל נ' שיבלי (30.11.10) נדחה ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער בגין הרשעתו בעבירות של הריגה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הפקרה לאחר פגיעה ובעבירות נוספות.

...

אחר כל הדברים האלה אני קובע מתחם ענישה כדלקמן : 7-11 שנות מאסר בפועל .

התוצאה היא כי בניגוד לאמור בגזר הדין ובגיליון ההרשעות הקודמות, ריצה הנאשם 14 ח' פסילת רישיון נהיגה בניכוי 30 ימים פסילה מנהלית, כך שבפועל הוא ריצה תקופת פסילה רצופה של 13 ח' זאת בניגוד לאמור בגזר הדין.

לאחר ששקלתי כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים : 10 שנות מאסר בפועל.

ראו לעניין זה ע"פ 5729/09 לוי נ' מדינת ישראל (27.4.2010):  "הפקרת אדם לאחר תאונה יש בה מימד חמור במיוחד. מימד זה בא לידי ביטוי בפן הבלתי מוסרי אשר מתנוסס מעל מעשה קשה זה. זהו אותו פן אשר מזעזע את הנפש ומעורר את סלידתנו העמוקה. 'הנורמה של איסור על הפקרה, מעבר לתכליתה להגן על הנפגע ולהקל על אכיפת החוק ביחס לנהגים עבריינים, נועדה לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב בארוע פוגעני לסייע לזולתו שניפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו. חובה מוסרית זו קיבלה לבוש משפטי מחייב במסגרת חוק המשקף קיומה של אמנה חברתית המושתתת על יסודות של אתיקה וערכים אנושיים. היא משקפת התפתחות בתפיסה בדבר החובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. היא מרחיבה את החובה החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה' (ע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל (22.3.2009)". לצד החומרה הטמונה בעבירת ההפקרה, יש משקל משמעותי גם לעובדה כי זו בוצעה בהמשך לבצוע עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שעל הצורך בהשתת ענישה משמעותית בגינה עמד בית המשפט העליון פעמים רבות, וראה ע"פ 8664/19 בכר נ' מדינת ישראל (8.3.2020).

ערעורה על חומרת העונש נדחה בבית המשפט העליון, תוך שצוין בפסק הדין כי "מיתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט קמא, מ-24 חודשים ועד ל-48 חודשים, מנומק ומבוסס היטב, הן בנסיבות הארוע עצמו והן במדיניות הענישה הנוהגת אותה פירט בית משפט בגזר דינו, ואיננו מוצאים מקום להתערב בו". אמנם, במקרה האמור קורבן העבירה מצא את מותו, וזאת בשונה מענייננו, אולם יש ליתן את הדעת לעובדה כי בנגוד למקרה האמור, בו קדמה נהיגה רשלנית לעבירת ההפקרה, בעניינינו קדמה לעבירת ההפקרה נהיגה פרועה ומסכנת חיים, שבוצעה במסגרת ניסיונותיו של הנאשם להמלט מהמשטרה ומכאן החומרה היתרה.

...

לאור האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 32 חודשי מאסר לריצוי בפועל החל מיום 17.8.23 ובניכוי ימי מעצרו 8.6.22 עד 18.7.22.