ערעור על חומרת עונש בעבירת גרם מוות ברשלנות

בבקשת רשות העירעור, טוען בא כוח המבקשת כי הבקשה חורגת מעניינה, ומעוררת מספר "שאלות כלליות, עקרוניות, בעלות היבט משפטי, לגבי מיתחם העונש ההולם בכלל, ובעבירה של גרימת מוות ברשלנות". עוד מוסיף כי נוכח נסיבותיה האישיות, עונשה של המבקשת חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת, וכי לנוכח תסקיר שירות המבחן בעיניינה, מצבה הנפשי ושני ניסיונות ההיתאבדות שביצעה, שקולי צדק ושקום מצדיקים היתערבות של ערכאת ערעור.

מנגד, היתנגדה המשיבה למתן רשות ערעור, שכן לגישתה המקרה דנן אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או חשש לעיוות דין המצדיק דיון בפני ערכאת ערעור "בגילגול שלישי". המשיבה סבורה כי בקשת רשות העירעור מהוה ערעור נוסף על חומרת העונש, אשר ניתן במקרים נדירים וחריגים, שלא מתקיימים בעיניינו.

...

לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובתגובת המשיבה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות בכללותן כפי שפורטו לעיל, אני סבור כי למרות נסיבותיה האישיות של המבקשת, אין מנוס מהשתת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח – ועל כן העונש שהושת עליה הולם את התוצאות המצערות של מעשיה.

אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.

ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (16.11.09) (להלן: "עניין אלמוג"): המערער, שבעברו, בין היתר, 2 הרשעות בגין נהיגה במהירות מעל המותר, הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ושל נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה ניחבל אדם.

ערעור על חומרת העונש נדחה.

בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט העליון בע"פ 6358/10 קבהא נ' מדינת ישראל (24.3.11): "נוכח ריבוי תאונות הדרכים הקטלניות, המתרחשות כימעט מדי יום ביומו וגובות את חייהם של קורבנות רבים, הביע בית משפט זה את הצורך במדיניות ענישה מחמירה ומרתיעה כלפי אלו הנוהגים ברשלנות ובחוסר אחריות בכבישים... מדיניות הענישה המחמירה והמרתיעה באה לידי ביטוי בכך שעל פי רוב הרשעה בעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים מחייבת הטלת עונש מאסר בפועל ופסילת רישיון לתקופה ממושכת... עם זאת, יש לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות ונסיבותיו האישיות של הנאשם כאינדיבידואל ולאזן בצורה ראויה ביניהן לבין מדיניות הענישה האמורה". עוד אפנה לדברי בית המשפט העליון בעיניין קורן שאוזכר לעיל על ההכרח הצבורי במיגור תאונות דרכים כתוצאה מנהיגה רשלנית בדרך של ענישה מרתיעה וממשית: "בית משפט זה שב וציין את החומרה שבקיפוח חיי אדם כתוצאה מנהיגה רשלנית, וקבע כי על הגורם למותו של אחר לתת את הדין על מעשיו, וזאת בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח. אמנם מציאות זו אינה קלה, אך היא הכרחית להרתעת נהגים מפני נהיגה רשלנית, וחיונית למיגור תאונות הדרכים בישראל ... תוצאת נהיגתה הרשלנית של המבקשת היא נטילת חייו של המנוח וגרימת חבלות לבני משפחתו שנסעו עמו ברכב. אובדן חיי המנוח מלווה לבטח את משפחתו יום יום, שעה שעה, וכך גם ארוע התאונה הקשה, אשר ייתכן כי נחרט בזכרונם וילווה אותם במשך חייהם. בנסיבות בכללותן כפי שפורטו לעיל, אני סבור כי למרות נסיבותיה האישיות של המבקשת, אין מנוס מהשתת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח – ועל כן העונש שהושת עליה הולם את התוצאות המצערות של מעשיה". בהתאם לתכליות הענישה גובשו בפסיקה כללים מנחים בענישת עברייני נהיגה רשלנית, וכך נוסחו הדברים בע"פ 10152/17 מדינת ישראל נ' ח'טיב (10.5.18): "על רקע זה התגבשו בפסיקה שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים קטלנית: האחד, ראוי לגזור על הנאשם עונש חמור, הכולל השתת עונש מאסר בפועל והרחקה מן הכביש לתקופה ארוכה, וזאת משקולי הרתעה ובשל כיבוד עיקרון קדושת החיים. השני, ככלל נסיבותיו האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות (ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.11.2009); ע"פ 8464/15 פנזין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.10.2017); רע"פ 9909/17 דרויש נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.1.2018))". כפי שהובא לעיל, באי כוח הצדדים, הפנו, כל אחד, לשורה של פסקי דין בהם הוטלו עונשים על מי שהורשעו בעבירות של גרם מוות ברשלנות יחד עם עבירה של נהיגה בשיכרות או ללא עבירה כזו או עבירות נילוות אחרות.

...

המסקנה העולה מתוך סקירת הפסיקה היא שבמקרה שלפני יש להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל ממש, לא כזה שירוצה בעבודות שירות.

סוף דבר, לאחר שקילת מכלול השיקולים לעונש ההולם בתוך המתחם, אלה הם העונשים שאני גוזר על הנאשם: 12 חודשי מאסר בפועל ויום אחד.

כמו כן, אני מורה להפנות תשומת לב שירות בתי הסוהר כי בעת מיון הנאשם למקום ריצוי המאסר חשוב להציב הנאשם בחברת עוברי חוק מתחום התעבורה והימנעות מהצבתו עם בעלי התנהגות עבריינית.

שם נאמר בין היתר כי: "... אין ספק, כפי שקבע בית משפט קמא, כי נהיגתו הרשלנית של המערער הביאה לתוצאה הטראגית של גדיעת חיי המנוח וכי היה מקום להרשיעו בדין ולהשית עליו עונש. עם זאת, נראה כי היתנהגותו של המערער נבעה מרשלנות רגעית, אובדן שליטה רגעי, או אי תשומת לב רגעי. אמנם, כל אלה עדיין באים בגדרה של רשלנות שגרמה למותו של אדם. יחד עם זאת, ובנגוד לקביעתו של בית משפט קמא דומה שאלה מצויים ברף הנמוך של רשלנות אף שתוצאתה היא טרגית וחמורה מאין כמוה". במכלול הנסיבות אני סבור כי את רשלנותה של הנאשמת יש למקום במדרג חומרה המצוי  בין הרף הבינוני לנמוך.

ערעור על חומרת העונש היתקבל באופן שעונש המאסר עמד על 6 חודשים שירוצו בדרך של עבודות שירות .

  בעפ"ת (מחוזי חי') 1267-05-16 רוברט חיזגילוב נ' מדינת ישראל , המערער הורשע  בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בכך שנהג באוטובוס צבורי ופגע ברכבו של המנוח שעמד על השול, ונגזרו עליו בין היתר עונשים של מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים.

...

לאור כל האמור לעיל אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: אני פוסל את הנאשמת מלנהוג ו/או מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7 שנים בפועל, בניכוי 90 ימי הפסילה המנהלית בהם הייתה נתונה.

אני גוזר על הנאשמת  מאסר על תנאי  לתקופה של 8 חודשים, והתנאי הוא, שהנאשמת שלא תעבור בתוך 3  שנים  עבירה של נהיגה בזמן פסילה, בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה, או עבירה של גרימת מוות ברשלנות, ותורשע בגינהּ.

אני גוזר על הנאשמת 9 חודשי מאסר בפועל, אותם תרצה הנאשמת בעבודות שרות בעמותת מעון כפר כנא (חמישה ימים בשבוע).

בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בנסיבות דומות (ככל הניתן), הוטלו עונשי מאסר כמפורט להלן: ברע"פ 8646/20 מדר נ' מדינת ישראל (30.12.20), דחה בית המשפט העליון בקשת נאשם אשר הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

בית המשפט המחוזי דחה את עירעורו על חומרת העונש.

בעפ"ג 18206-10-19 מזרחי נ' מדינת ישראל (25.12.19), דחה בית המשפט ערעור נאשם אשר הורשע על פי הודאתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

...

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 יג'), ובהתייחס לכך שבמקרה זה הנאשם גרם למותם של שני בני אדם ברשלנותו, ובשים לב לכך שהורשע בשני אישומים (אשר נקבע בגינם מתחם אחד), אני קובע כי מתחם העונש ההולם הוא החל מ-12 חודשי מאסר ועד ל-36 חודשי מאסר בפועל.

לעניין הפיצוי – הנאשם הסכים כי יוטל עליו פיצוי ברף המקסימאלי למשפחות המנוחים ולנוכח נזקיהם העצומים של בני המשפחות, יש לקבוע כך. באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש בחלקו הנמוך של מתחם העונש, לצד מאסר על תנאי ופיצוי ברף המקסימלי למשפחות המנוחים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים המפורטים להלן: 13 חודשי מאסר בפועל.

בקשת רשות העירעור נדחתה, וכך נפסק: "מדיניות הענישה הנוהגת בעבירת גרם מוות ברשלנות בכלל, ובעת נהיגה בפרט, הנה חדה, ברורה ועקבית. בית משפט זה חזר וקבע מספר לא מבוטל של פעמים כי בעת קביעת העונש בעבירות אלו ניתן משקל רב לדרגת הרשלנות בה נהג המורשע בדין, וכי במקרים חריגים בלבד יהא הלה פטור ממאסר בפועל. בבסיס מדיניות זו עומדת התפיסה לפיה "לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה ישנה השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש, ויש בה כדי לקדם את הטמעתה של מודעות ציבורית בדבר החובה לשמור על כללי זהירות כדי להגן על חיי אדם ושלמות גופו" (רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (19.01.2006)).

העירעור על חומרת העונש נדחה כאמור תוך שצויין: "אומנם למערער אין עבר פלילי ואף לא עבר תעבורתי משמעותי; ואומנם עונש של מאסר בפועל אינו קל מבחינתו, אך רף הרשלנות הוא אכן בינוני-גבוה, כפי שקבע בית המשפט קמא, והמדובר בעונש שמשקף את הצורך להגן על האינטרסים שנפגעו ולהרתיע לעתיד. עסקינן בתאונה שהתרחשה במעבר חצייה בנסיבות שתוארו מעלה, כאשר המערער לא ראה כלל את המנוחה לפני שפגע בה, המערער נהג מקצועי, לא הוצגה כל סיבה שמסבירה את הרשלנות, אף אם רגעית, והתוצאה – קשה מינשוא". ברע"פ 4508/20 יניר אסא נ' מדינת ישראל (14.07.20) – נדחתה בקשת רשות ערעור של נהג שגרם ברשלנות למוות של רוכב אופנוע שנסע מאחוריו בעת שעשה סיבוב פרסה וחסם את נתיבו ודינו נגזר ל-10 חודשי מאסר בפועל ו-12 שנות פסילה.

...

אשר לטענתו של המבקש, כי במקרים דומים הסתפקו בתי המשפט בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות - הרי שדינה להידחות.

         "ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון.

לאחר שנתתי את דעתי למכלול הנתונים ולרבות לעמדת שירות המבחן, באתי לכלל מסקנה כי אין זה מקרה בו יאמץ בית המשפט את האפיק השיקומי ויסתפק בהטלת ענישה שתרוצה בעבודות שירות, אלא יש לגזור את עונשו של הנאשם בקירוב לרף התחתון אשר ירוצה בפועל, מאחורי סורג ובריח.

משנאמר כל זאת, ולאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים שצוינו, באתי לכלל מסקנה כי במקרה זה יש להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 12 חודשים.