העד תיאר מקרים של אלימות שהיו בבית הספר וציין, כי וועד ההורים של חטיבת הביניים בערערה פנה ביום 22.1.19 ליו"ר המועצה המקומית בהודעה על פתיחת שביתה, בין היתר, מחמת ליקויים בטיחותיים בבית הספר (מוצג נ/4).
עד זה לא צפה בסירטון ת/1, אך טען, שהוא יודע "מה היה שם מהאנשים" וכן טען, שהמתלונן "רוב הזמן הסתובב בתוך הכיתות". ביחס לארוע העד טען, שהמערער סרב לבקשתו של המתלונן להוצאת התלמיד מן הכיתה "והיו דחיפות בינו לבין המורה". בסיום עדותו בעמ' 11 לפרוט' אמר העד: "מצער מאוד שמורה נאלץ להגיע למכות, או להרביץ אם בכלל הגיע לזה".
עד נוסף בפני בית הדין היה עובאידה יונס שהוא מורה וכן חבר של המערער, ויש לו קשר משפחתי עם המתלונן, והוא פעל להסדר סולחה בין המתלונן לבין המערער, סולחה שבאה לידי ביטוי במסמך נ/2 בו הצהירו המערער והמתלונן על סיום הסיכסוך ביניהם והסרת התביעה.
כמו-כן הפנה בית הדין לפנייה מיום 20.1.19 יו"ר של וועד ההורים בחטיבת הביניים, ויו"ר וועד ההורים המקומי אל משרד החינוך, עם בקשה לקדם את המערער בתפקידים במערכת החינוך "לטובת ילדינו והמערכת", וכן פנייה של המנהל הקודם בחטיבת הביניים בערערה, מיום 20.1.19, שמסר, כי המערער הצטיין במקצועו כמורה לשפות הערבית והעברית, היה אהוד מאוד על תלמידיו, טיפל בהם במסירות, ואף זכה למגן הצטיינות של בית הספר ותעודות הערכה על מקצועיותו ומסירותו.
המתלונן ניכנס לכיתה, יצא ממנה, ושוב חזר עם תלמידים, ואיים על המערער שסרב ועמד ליד הדלת, ואזי דחף אותו המתלונן פנימה כדי לקחת את התלמיד בכוח.
בחקירתו הנגדית בישיבת 10.2.19 עמ' 6-7, אמר המערער בתשובתו לתובע: "והוא דחף אותי ואני מורה ואתה מהמגזר ואתה יודע מה זה תלמיד שמכה מורה, סיים את הקריירה. מה זה מכות, זה של הגנה".
ואולם, פסיקת בית המשפט העליון נתנה דעתה גם על מצבים מסוג זה, וקבעה במפורש, שאל לו למחנך להגיע לתגובה אלימה, גם לא ברגע של איבוד עשתונות, או כאשר יש פריקת עול משמעת מצד תלמידים, ועיינו בעש"מ 1682/02 סרחאן עבד אל ווהב נ' מדינת ישראל (19.5.02), בפִסקה 3:
"המורים הם המגלמים את דמוית המחנך, בידיהם הופקדו שלומם וחינוכם של התלמידים, הם מורי הדרך בכל הנוגע לדרכי ההיתנהגות של תלמידיהם, ועליהם לתרום לבניית דפוסים חברתיים ראויים ביחסים שבין אדם לחברו. לא אחת מוטל על מורה להיתמודד עם מצבים קשים, ואף עם פריקת עול משמעת מצד התלמידים, שעה שכללי סדר ומשמעת חלים עליהם. כוחו של המחנך אינו בכוח הזרוע אלא בתבונתו, באישיותו ובמיומנותו המקצועית, בעזרתם של אלה עליו להיתמודד עם הקשיים. אסור לו לנצל את מעמדו וסמכותו לפגיעה בתלמידיו ואין הוא רשאי למלא תפקידו בשיטות אלימות פוגעניות. אל לו להגיע לתגובה אלימה לא כשיטה ואף לא בעת איבוד עשתונות. חינוך באלימות מצמיח אלימות נוספת ומסכל את שאיפתנו לקיים חברה המכבדת את זכויות האדם את כבודו ואת שלמות גופו.
לא למותר לחזור ולהזכיר דברים שנאמרו מפי השופט זמיר בעש"מ 4503/00 חביב אמין נ' מדינת ישראל, שפורסם מ-תק – על 2000 (3) 1296:
"הלכה היא שתפקידו של מורה מחייב, מעצם מהותו, סטאנדרט גבוה של היתנהגות, במיוחד כלפי התלמידים (ראו עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1), 650,678). השמוש בכח הזרוע נגד תלמיד הוא מעשה חמור לעובד הוראה שאינו הולם את הנורמות הראויות. ענישה גופנית של הילד פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה, ויש בה כדי לערער את אמון הציבור המפקיד את התלמידים בידי המורה"." (ההדגשה שלי – י.ג.)
...
נוכח האמור, אני מקבל את הערעור על גזר הדין, וחלף אמצעי המשמעת עליהם הורה בית הדין אני מטיל על המערער את אמצעי המשמעת הבאים:
1) נזיפה חמורה.
התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני דוחה את הערעור על הכרעת הדין והרשעתו של המערער בעינה עומדת כפי שקבע בית הדין.
אני מקבל את הערעור על גזר הדין, וחלף אמצעי המשמעת עליהם הורה בית הדין, יבואו אמצעי המשמעת שפירטתי בפסקה ע"ט דלעיל.
