ערעור על זכות רכישת דירה בדיור ציבורי

לאחר משלוח מכתב זה פנתה התובעת מספר פעמים לעמידר, בין בעצמה ובין באמצעות באי כוחה, ועמדה על זכותה לרכוש את הדירה.

כאמור פסק הדין של בית משפט השלום נהפך בעירעור (ע"א 4222/07) ונקבע כי התובעת רשאית להמשיך ולהחזיק בדירה בתשלום שכירות חודשית, אולם די היה בהליכים אלו כדי להפנות את התובעת לחוק הדיור הצבורי ולהפנות "זרקור" לתנאי הזכאות השונים הדרושים לשכירת דירה או לרכישת דירה.

...

למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם היה מדובר בהבטחה שלטונית, ייתכן שהיה צידוק לסטות ממנה בנסיבות העניין לנוכח כל האמור לעיל.

סוף דבר לאור כל האמור מתחייבת המסקנה כי בין עמידר נכרת הסכם מחייב אולם לעמידר עמדו עילות בדין לביטולו.

על כן אני מורה על דחיית התביעה.

בתביעה דנן, לטענת המשיבה, המבקש אשר אמור היה לייצגה נאמנה פשוט התרשל ולא העלה את הטענה המתבקשת בנסיבות העניין, הווה אומר זכות המשיבה לרכישת הדירה מכוח חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט- 1998 (להלן: "חוק זכויות רכישה"), אשר ניכנס לתוקף ביום 01.01.13, טרם הוגשה תביעת חלמיש (כאמור, תביעת חלמיש הוגשה בספטמבר 2013).

הטענה, כי הנזק נשוא התביעה נגרם לכל המוקדם ביום 15.07.16: לטענת המשיבה, הנזק נשוא התביעה טרם התגבש במועד כריתת הסכם הפשרה ומתן פסק הדין וכי הוא נגרם לכל המוקדם ביום 15.07.16, כלומר ביום שבו נדחתה תביעת חלמיש על ידי בית המשפט המחוזי, ואף ייתכן שהעילה נוצרה אפילו במועד מאוחר יותר, משנדחה ערעורה על ידי בית המשפט העליון.

...

אין בידי לקבל טענה זו. כאמור, טענות המשיבה בדבר הייצוג שניתן לה בתביעת חלמיש היו קיימות עוד במועד כריתת הסכם הפשרה.

אציין כבר כעת, כי אני דוחה את טענת השיהוי.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי התביעה דנן נדחית על הסף מחמת מעשה בית דין.

סעיף 3 לחוק מיפרט את ההנחות במחיר הדירה שתינתנה לרוכש באמצעות מענק מותנה, וקובע בסעיף 3(ג1) כי: "זכאי ששכר הדירה שעליו לשלם נקבע בהתאם למסלול שכירות חופשית לפי חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, התשנ"ח-1998, יהיה זכאי למענק מותנה בשיעור של 30% מגובה המענק המותנה לפי סעיף זה". כך, אדם לא יהיה זכאי להנחה המרבית ברכישת הדירה אם נקבע ששכר הדירה שעליו לשלם הוא בהתאם לשד"ח, אלא הוא יהיה זכאי להנחה בגובה 30 אחוזים בלבד מההנחה המרבית שלה היה זכאי לפי סעיף 3 לחוק.

בשינויים המחויבים, יפים לענייננו הדברים שנקבעו בעע"ם 4794/19 משרד הבינוי והשיכון נ' אלחרר (7.8.2019), כדלקמן: "דיון מחודש בבקשת הדיירים, והכרעה בהן על סמך הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי לחוק הדיור הצבורי, עלול לרוקן את העירעור מתוכנו, ואף ליצור תקדים בעל משמעות ביחס למקרים דומים. זאת ועוד, דיון מסוג זה עשוי להביא להעברת הדירות לבעלותם של המשיבים 1 – 10. העברת הבעלות אינה רק עניין כספי, בין היתר משום שאת הבעלות אפשר להעביר לאחרים, ומפני שהדירות עלולות לצאת ממאגר הדיור הצבורי. על כן מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת שימור המצב הקיים עד להכרעה בעירעור" (ההדגשה הוספה).

ובע"א 6283/12 צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (18.11.2012) נקבע כי: "מדובר בעירעור על פסק דין הנוגע לזכויות קנייניות בנכס מקרקעין. במקרים אלה עולה חשש, שאם יבוצעו שינויים במקרקעין עובר להכרעה בעירעור, למשל על-ידי העברתם לצדדים שלישיים, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו במקרה שהערעור יתקבל, ומשכך נוטה הכף לעיכוב ביצועם של פסקי דין אלה; זאת בשונה, למשל, מפסקי דין שעניינים בחיובים כספיים (ראו, למשל, ע"א 589/10 עריית הוד השרון נ' ניר שיתופי - אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (לא פורסם, 12.4.2010)). מכאן, שלכאורה, למבקש עלול להגרם נזק בלתי הפיך אם יבוצעו שינויים בנכס" (שם, פסקה 7).

...

המשיב טוען בתגובתו כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת.

בנוגע לסכויי העירעור עמד המערער על השגגות שלטענתו נפלו בפסק הדין קמא, ובהן: בית משפט קמא לא היתייחס לכך שבהתאם לסעיף 8(ב)(1) לחוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: חוק זכויות רכישה), למערער זכות לרכוש את הדירה בה התגורר חרף ההחלטה על הריסתה, וכן כי החוק מעדיף את זכויות הדייר בדירת המגורים בה התגורר (ולא בדירה חלופית).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שהונחו לפניי, החלטתי להיעתר לבקשה לסעד זמני בחלקה.

בענייננו-שלנו אני סבור כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו של המערער; ומשכך הוא, איני נדרש להעמיק בשאלה בדבר סיכויי הערעור.

בכל הנוגע למאזן הנוחות – סבורני כי זה נוטה במובהק לטובתו של המערער.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 1612/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המערערת: דין דניס מהרטו (סבן) נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל – משרד השיכון 2. עמידר חברה ממשלתית עירונית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 25.01.2023 בעת"ם 9799-11-22 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' עאסי; תשובה לערעור מטעם המשיב 1 מיום 24.5.2023; תשובה לערעור מטעם המשיבה 2 מיום 1.6.2023; בקשה מטעם המשיבים מיום 17.7.2023 בשם המערערת: עו"ד דוד חכמוב בשם המשיב 1: עו"ד קובי עבדי בשם המשיבה 2: עו"ד רן שדה ][]פסק-דין

ההליך המשפטי שברקע הדברים נסב על טענתה של המערערת כי היא זכאית לרכוש את דירת הדיור הצבורי שבה היא מתגוררת (להלן: הדירה), וכן על טענות נוספות הנילוות לה (למשל, בנוגע לשכר הדירה שבו תחויב ולתיקונים בדירה ובסביבתה).

...

יחד עם זאת, בנסיבותיו האנושיות של מקרה חריג זה, מצאנו כי יש מקום לקבל את הערעור בעניין זה, ולו באופן חלקי.

מנגד, המשיבים טענו כי דין הערעור להידחות.

מטעמים של יעילות דיונית ומניעת השקעת משאבי התדיינות שלא לצורך ראינו להיעתר לבקשת המשיבים, ולהכריע בערעור ללא טיעון בעל-פה. לגוף הדברים, ולאחר ששקלנו כאמור את נסיבותיו של המקרה דנן ואת עמדות הצדדים, אנו סבורים כי יש מקום להתערב בסוגיית ההוצאות, הגם שברגיל אין דרכנו לעשות כן. טעמנו לכך הוא כפול.

אם כן, במכלול הנסיבות, אנו מורים אפוא על קבלת הערעור במובן זה שהמשיבים ישלמו למערערת הוצאות משפט בסך של 9,000 שקלים.