ערעור על זכויות מפיץ וחוזה לטובת צד ג

בגדר אלה כב' הרשמת נתנה דעתה לעמדת המשיבה באשר להיות המערער מסובך בהליכים פליליים; שניתנו צוי חילוט על רכוש המערערים; לכך שהמערערת שעבדה את מניותיה בחברה לטובת צד ג' להבטחת החזר הלוואה שניטלה על ידה.

‏מ.ג.ה מרי הפצה וסחר בינלאומית בע"מ נ' מחאג'נה (13.12.12)); (רע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (10.9.17)).

אפנה בהקשר זה לשתי הוראות בהסכם: סעיף 12.2 : "לא יהיה תוקף לכל שינוי בהסכם זו או בהוראה מהוראותיו, אלא אם השינוי נעשה בכתב ונחתם על ידי הצדדים להסכם זה". ובסעיף 12.3 נקבע: "היתנהגות מי מהצדדים לא תחשב כוויתור על איזה מזכויותיו על פי הסכם זה או על פי דין ו/או כוויתור או כהסכמה מצדו לאיזו הפרה ו/או קיום תנאי כלשהוא בהסכם זה, אלא אם כן הוויתור, ההסכמה, השינוי, הביטול ו/או התוספת נעשו במפורש בכתב". (ההדגשות אינן במקור – א.א.) אין ולמצער לא הוצג מיסמך בכתב שלפיו הושגה הסכמה בדבר שינוי התניה של מימוש אופציית הפוט כנטען על ידי המערערים.

...

מקובלת עלי עמדת המערערים באשר לקשיי ההתנהלות נוכח העיקולים שהוטלו על רכושם, אך הדבר נבחן על ידי כב' הרשמת שלא ראתה באלה ובצדק כדי לגבור על השיקולים שמצדדים בהותרת העיקול על כנו.

לאור המסקנה האמורה, לא ראיתי צורך להידרש ליתר טענות המערערים בהקשר זה ובגדר זאת להיעדר נפקות צווי החילוט, שכן גם בהתעלם מאלה, קמו הנסיבות שמצדדות בהותרת העיקול.

מכל הטעמים דלעיל, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות ומשכך העיקול הזמני יוותר על כנו.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10013/17 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. דוד אמסלם 2. רעות אמסלם 3. מאיר אמסלם 4. מורן מרגריטה אמסלם נ ג ד המשיבים: 1. ישראל קרול 2. מינדל קרול (ויצמן) 3. יוחנן ויצמן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.08.2017 (כבוד השופט מ' בר-עם) ב-ת"א 31293-05-15 תאריך הישיבה: י"א באייר התשע"ט (16.5.2019) בשם המערערים: עו"ד ערן פלס; עו"ד אופק עיני; עו"ד רמי ארטמן בשם המשיבים 2-1: עו"ד חיים נובוגרוצקי בשם המשיב 3: עו"ד מנחם מושקוביץ; עו"ד ג'סיקה פיליפוביץ-לסרי ][]פסק-דין

וכך נקבע בפסק הדין: "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שפורטו בכתבי טענותיהם, על נספחיהם, התרשמתי מהראיות שהוגשו, שקלתי את מכלול השיקולים הרלוואנטיים, המשפטיים והעובדתיים, הערכתי את הסיכונים והסכויים של כל אחד מהם (לעניין השיקולים הנוגעים, ראה, בהרחבה, בפסק דיני, בת"א (י-ם) 5437/01 ניסים חנייה נ' ניידות חב"ד להפצת יהדות ארץ הקודש (30.1.2005)), נתתי דעתי לציפיותיהם הסבירות, התחשבתי בשיקולי צדק, הוגנות וסבירות, כמו גם בעצם מתן הסכמתם לפסיקה בפשרה, בתנאים עליהם הוסכם, שעיקרם העברת המחלוקת, למעט בעיניין הדירה, למישור הכספי ומשלא מצאתי מקום לקביעת דיון נוסף, הנני קובע כדלקמן:

במסגרת העירעור, טוענים המערערים כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע שיתר ההסכמים שנחתמו בין הצדדים לאורך השנים הם בטלים; ובהתאם, להורות על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת מי מהצדדים על איזה מהדירות, ועל השבת החזקה בהן לבעלים הרשומים (זולת הדירה כהגדרתה בפסק הדין, שנקבע שקרול זכאים לזכויות בה).

לדבריו משמסרו הצדדים את עניינם לבית המשפט כדי שיפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, למעשה ויתרו על זכות העירעור, שאם לא כך אין כל תועלת בפסיקה על דרך הפשרה.

...

יתר טענותיהם ההדדיות של הצדדים, לרבות טענות הנתבעים בגדר התביעה שכנגד, נדחות.

ויצמן אף הוא טוען כי דין הערעור להידחות.

לאחר שעיינו בכתובים והוספנו ושמענו את טיעוני באי-כוח הצדדים בעל פה, הגענו לכלל דעה כי דין הערעור להידחות.

התוצאה היא אפוא שהערעור נדחה.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד), מיום 27.9.2019, בגדרה נתן בית המשפט קמא צו מניעה זמני האוסר על המערערים לשווק, למכור ולהפיץ בשמים של המותג "ארמאף" מתוצרת "סטרלינג" שיובאו לאחר התאריך 30.5.2019.

נטען כי המשיב מחזיק בהסכם בלעדיות מול היצרן לייבוא ושיווק הבשמים, כי המבקשים עושים שימוש בשותפות ובשמו של המשיב לצורך ייבוא הבשמים וכי בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים ושמצאו את ביטוין בטיוטות ההסכם שהוחלפו בין הצדדים, ככל שהשותפות מפסיקה לפעול, כל אחד מהצדדים חוזר לעיסוקיו מלפני השותפות, המבקשים בייבוא והפצת סחורות והמשיב בייבוא ושיווק בשמים.

עוד קבע בית המשפט קמא, כי אמנם זכות ההפצה הבלעדית אינה יכולה למנוע מצדדים שלישיים להפיץ את המוצר בתחום שבו הוענקה הזכות לבלעדיות, אך מאחר שהמבקשים היו שותפים של המשיב ומאחר שהם ייבאו את הסחורה תוך הטעיית היצרן לכאורה ומבלי לדיווח לו על הפיצול בין השותפים, הוכיח המשיב, לכאורה, כי קיימת לו זכות לכאורה בסחורה שיובאה על ידי המבקשים.

בעיניין זה אציין כי נוכח קיומו של הסכם זה, שכאמור לא הוזכר כלל בבקשה שהגיש המשיב, קבע כב' השופט צרפתי בהחלטה שהתייחסה לבקשות שעמדו בפניו, כי מבחן הזכות לכאורה נוטה לטובת המבקשים, קרי נוטה לטובת הקביעה כי הבלעדיות היא של השותפות ולא של המשיב אישית.

...

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד), מיום 27.9.2019, בגדרה נתן בית המשפט קמא צו מניעה זמני האוסר על המערערים לשווק, למכור ולהפיץ בשמים של המותג "ארמאף" מתוצרת "סטרלינג" שיובאו לאחר התאריך 30.5.2019.

דין הבקשה להתקבל אף מהטעם כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת דחיית הבקשה.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור מתקבלת והחלטת בית המשפט קמא מבוטלת.

המשיב ישלם למבקשים הוצאות ההליך בשתי הערכאות בסכום של 15,000 ₪.

בקשת רשות ערעור שהוגשה נדחתה (רע"א 2027/19 כב' השו' הנדל), וכך ציין כב' השו' הנדל בהחלטתו: "אף לא הונח בסיס בדבר טענת המבקשים לעניין פגיעה בחברי הקבוצה בתובענה הייצוגית. קביעות בית המשפט המחוזי במסגרת אישור הסדר הפשרה בעיניין זכויות חברי הקבוצה, הפצוי המגיע להם, אופן ממושו והאחריות המוטלת על עורך הדין המוביל את התובענה – שהוא המבקש (הנתבע 10 בעניינינו – ה.פ) – לפיקוח על מימוש הסדר הפשרה עומדות ללא תלות בפרשנות החוזה בין המבקשים והמשיבים בבקשה זו. עוד יצוין כי אופן חלוקתו של שכר הטירחה אינו משפיע על הפצוי שיקבלו חברי הקבוצה." ניסיונות להביא את הצדדים לפשרה לא עלו יפה.

כאשר הופץ הסכם הפשרה להערות, גילתה התובעת כי שמה הושמט.

התביעה שכנגד בכתב התביעה שכנגד, טענה הנתבעת 4, כי ככל שהתובעת אכן זכאית לגמול כנטען בכתב התביעה, תעמוד התובעת שכנגד על זכאותה לקבלת 20% מהגמול המגיע לפי ההסכם, בסך 201,096 כאשר בפועל קיבלה רק 180,000 ₪.

עם זאת, מצאתי להעיר בהקשר זה מספר הערות; הצד השלישי לא גילה לנתבע 2 על קיומו של ההסכם ועל דילול משמעותי בחלקו בגמול, כך שבמקום לקבל את הגמול שנפסק לטובתו בפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה בסך 180,000 ₪ יהיה זכאי לסך של 28,728 ₪ המהוים 2.8% מסך כל הגמול (פ' 15.12.2021, ע' 114, ש' 3; ע' 119, ש' 9 -10).

...

לאור האמור, התביעה כנגד הנתבעת 5 נדחית.

סוף דבר התביעה העיקרית נדחית.

התביעה שכנגד והודעת צד הג' נדחות גם הן. חרף התוצאה אליה הגעתי, אני סבורה, כי אין לחייב את התובעת לשאת בהוצאות ההליך.

לטענת הנתבעת, חוסר תום לב והתנהגות לא נאותה במשא ומתן אפיינו את הרצנו דוקא, אשר התנהלו בעצלתיים וניסו לשנות את ההסכם באופן חד צדדי ולטובתם בלבד; פערי הכוחות אינם כנטען על ידי הרצנו וכך גם אובדן האמון הנטען; המשחק רמיקוב הוא מוצר הדגל של גוליית ולכן סיום ההסכם לגביו יפגע בה קשות והמשך קיומה תלוי בו; ועוד.

הסעיף מתחיל במלים:"Upon the expiration or termination of this Agreement for any reason whatsoever,…" סעיף 10 להסכם עוסק במקרה בו נודע לפרסמן על צד ג' העושה שימוש בסימן המסחר או בעיצוב הדומים לאלה של המשחק.

בית המשפט, אשר דחה את העירעור על פסק דינו של בית משפט השלום, מצא כי נסיבותיו של המקרה דומות לנסיבות שנידונו בעיניין מול הים יותר מאשר הן דומות למקרה של הסכם הפצה: "...מילוי החובות המוטלות על הצדדים בא לידי ביטוי במשך שני פרקי זמן נפרדים – חובת המשיבה על פי ההסכם מיתמקדת בתקופת זמן מצומצמת שנמדדת ביכולתה להביא לידי הסכם בין המערערים לבין רבנות ירושלים, בעוד שהחובות המוטלות על המערערים נולדות עם סיום מאמציה של המשיבה...[בדומה לעניין מול הים:]... העדר קיומו של קשר הדדי מתמשך והפרדה בין מועד מתן השרות המקצועי מצד המשיבה לבין מועד התשלום עבור אותו שירות, מחריג את ההסכם מאותם הסכמים קונבנציונאליים הניתנים לסיום על ידי מי מהצדדים על פי רצונם". נמצא כי מסקנתו של בית המשפט השלום כי ההסכם אינו מוגבל בזמן היא סבירה ועולה בקנה אחד עם נסיבות כריתתו (סע' 8-7 לפסק הדין).

עיון בדרך בה תוארו הדברים בדעת הרוב בעיניין מול הים, מעלה כי מאפייניו של ההסכם שלפנינו קרובים יותר לדברים שצוינו שם לגבי הסכם הפצה, שהוא הסכם "קלסי" לתחולת החזקה הראייתית, מאשר למקרה בו "מצב שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באנטרס של הזולת", כמו רכישת זיקת הנאה במקרקעין (שלגביו צוין כי לא יחול הכלל הפרשני).

...

על רקע מסקנה זו וכאשר אין טענה כי הודעת הסיום לא ניתנה זמן סביר מראש, מתקבלת עמדת התובעים כי היו זכאים להודיע על סיום ההסכם באופן בו הודיעו.

סוף דבר לא מצאתי בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של עניין (ע"א 578/17 יבלינוביץ נ' פרטנר תקשורת בע"מ (18.11.2018); ע"א 2112/17 גרסט נ' נטוויז'ן בע"מ ((2.9.2018; רע"א 1491/16 פלונית נ' פלוני (14.4.2016); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.2010); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (11.8.2008); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (15.6.1983)), ובכלל האמור טענות שהועלו בהמרצת הפתיחה ונזנחו בשלב הסיכומים; האם יש לפרש את ההסכם ככזה שכלל או לא כלל פורמט דיגיטלי של המשחק; טענת הרצנו לפערי כוחות בין הצדדים; דברים שנאמרו או לא נאמרו והוצגו לגוליית לפני העסקה בה רכשה את פרסמן (אין טענה כי הדברים נאמרו או הוצגו ע"י הרצנו; הסכם רכישת פרסמן אינו כולל מצג לגבי המשחק ולא בוצעה התייעצות עם עו"ד ישראלי בזמן אמת); טענה כי לא בכדי מיכה לא פנה לשינוי ההסכם לפני שגוליית רכשה את פרסמן (עמדת הרצנו בעניין זה, לרבות סע' 17-16 לסיכומיהם, מתקבלת ככלל); הסכם "רעיון" מול הסכם "משחק מוכר" (הנתבעת טענה כי מדובר בהבחנה חדשה ומקורית שהופיעה לראשונה בסיכומי התובעים והיא פרי דמיונם, אך אבחנה ברוח זו הועלתה בעדותו הוא ג'ים אשר העיד מטעם הנתבעת, ר' למשל עמ' 286 ש' 15 ואילך); משמעות ההסכם כהסכם יחס; ועוד.

התובענה מתקבלת.