ערעור על זכאות לגמלת הבטחת הכנסה בהתחשב בגמלת ניצולי שואה

הנשיאה ורדה וירט ליבנה לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב (השופטת הבכירה עידית איצקוביץ ונציגי הציבור גב' צביה דגני ומר גבריאל נבו; ב"ל 8085-04-16, ב"ל 25921-10-16) במסגרתו נקבע על דעת רוב חברי המותב כי זכאותם של המשיבים לגימלת הבטחת הכנסה מכוח חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה), תבחן מבלי להביא בחשבון את הגימלה אשר מקבל מר משה נולמן (המשיב 1; להלן: מר נולמן) ממשרד האוצר מכוח חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007 (להלן: חוק ההטבות).

לפיכך אנו קובעים כי הוא אינו זכאי לקיצבת הבטחת הכנסה נוסף על זכאותו לגימלה חודשית ממשרד האוצר, לפי סעיף 3 לחוק ההטבות ול"תגמול מוגדל לפי הכנסה", בהתאם לסעיף 4א לחוק הנר"נ. להשלמת התמונה נציין כי בהיתחשב בגימלה לה זכאי מר נולמן מכוח חוק ההטבות, זכאותה של גב' נולמן לקיצבת הבטחת הכנסה נשללה גם היא כדין.

...

באשר לזכאות המשיבים להטבות הנלוות מכוח חוק הבטחת הכנסה, מקובלת עלינו טענת המוסד לפיה גם לעניין ההטבות הנלוות ששולמו לזכאים מכוח חוק הבטחת הכנסה – ניתן מענה במסגרת התכנית הלאומית וחוק ההטבות.

אשר על כן, אנו סבורים כי ההסדר החדש מיטיב עם מר נולמן, ואינו מקפח את זכויותיו.

כללם של דברים - דין הערעור להתקבל, ואנו מורים על ביטול פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בב"ל 25921-10-16.

לטענתו, המבקש חי מקיצבת אזרח גמלת סיעוד ותיק והשלמת הכנסה- חי מתשלומי ביטוח לאומי בלבד.

לטענת המשיב, התובע הגיש בעבר ערעור על החלטת כבוד השופט יונה אטדגי בתיק 41292-12-18 לביהמ"ש העליון ובקש גם שם ביטול הערבון, בבקשה זו ציין התובע כי בבעלותו דירת מגורים, יחידה בה הוא מתגורר.

תשובת המבקש לתגובת המשיב: המבקש טוען כי המשיב שיקר וכי אין ברשותו חשבון בנק, החשבון עליו מדבר המשיב הנו החשבון של ביתו של המבקש, אשר לשם מופקדים הכספים הנוגעים להיות המבקש ניצול שואה, מדובר בסכום שנתי של 4,000 ₪.

המנגנון האמור, מבטיח איפוא כי הפגיעה בזכות הגישה לערכאות תעשה בהתאם לכללים שהותוו בפסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, דהיינו, שתהא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנידרש (ראה: רע"א 4014/10, מונדז נ' בירן, [פורסם בנבו] פס' 9 לפסה"ד של כב' השופטת הגב' מרים נאור).

תנאי הזכאות לפטור: עפ"י תקנה 14(ג) לתקנות על מבקש הפטור להוכיח שני אלה: כי "אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה" וכן "שההליך מגלה עילה". בהמשך התקנה מודגש לגבי התנאי הראשון כי "בית המשפט יתחשב ביכולתו האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו, אם הוא סמוך על שולחנם בלבד". נטל ההוכחה בעל דין המבקש ליתן לו פטור מאגרה, חייב להוכיח לבית המשפט כי הוא נעדר כל יכולת כלכלית לתשלומה ונטל ההוכחה בדבר חוסר יכולת זו מוטל על כתפיו (בש"א 128/89 מצא נ' מצא, [פורסם בנבו] תקדיון עליון 89 (2) 732).

...

נוכח כל האמור לעיל, ובהסמך על קביעת ערכאת הערעור מיום 17.1.2019 בע"ר 41292-12-18, ניתנת למבקש פטור מאגרה עד לסכום של 100,000 ₪, יתרת הסכום תחויב באגרה בתאם לתקנות, על המבקש לשלם האגרה תוך 30 ימים.

השאלה הנדונה היא : האם היתחשבות ב"קצבה חודשית לפי ההסכם עם גרמניה" (קצבה הידועה גם בכינויים "קצבת קרן סעיף 2" או "קצבת ועידת התביעות") בתחשיב שמבצעת הרשות, על מנת לקבוע את זכאות נכי רדיפות הנאצים לקבלת התגמול המוגדל, מנוגדת להוראת סעיף 8א(4) לחוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007 (להלן: חוק ההטבות)?.

ניצולי שואה, שעלו לישראל לאחר אוקטובר 1953 לא היו זכאים לתבוע את מדינת ישראל, אך היו זכאים לתבוע את ממשלת גרמניה, וזאת עד לשנת 1969, שאז נחסמה גם האפשרות לתביעה זו. המערערת, ילידת 1924, היא ניצולת שואה, בת 97, כיום נכה בשיעור 79%, עלתה לישראל בשנת 1964, ולכן לא הייתה זכאית לקיצבה ממדינת ישראל על פי חוק נכי הרדיפות.

לפי הסכם זה, ניצולי שואה, שעברו רדיפות קשות (היו במחנות השמדה ומחנות עבודת פרך לפחות במשך 6 חודשים או היו בגטאות לפחות 18 חודשים, הקרואים גם "ניצולי שואה מהמעגל הראשון", ועמדו במבחני הכנסה, רכוש וחסכונות, שקבעה ממשלת גרמניה ולא היו זכאים לקצבאות מישראל, מגרמניה או מכל מדינה אחרת, זכאים לקבל קצבה חודשית, היא קצבה מקרן סעיף 2 (הקרויה על שם סעיף 2 להסכם ליישום אמנת איחוד גרמניה מיום 3.10.1990).

וכך גם נקבע בהוראת המעבר, התחילה והתחולה שבסעיף 13 (ה) (1) לתיקון מספר 5 כדלקמן: "... יראו את מי ... (ש)שולמה לו ערב יום התחילה גמלת הבטחת הכנסה, כאילו מתקיימות לגביו הוראות סעיפים 4א או 4ג1 לחוק נכי רדיפות הנאצים, לפי דרגת נכותו, בלא צורך בהגשת בקשה, ...יהיה זכאי אדם כאמור, במקום גמלת הבטחת ההכנסה ששולמה לו, לתגמולים כאמור באותם סעיפים, ואולם –

נסביר שוב: קצבת קרן סעיף 2 עומדת על סך 513 יורו שהם כ- 2,048 ₪ כאשר משרד האוצר מוסיף כל חודש סך של כ- 2,755 ₪ על מנת להעמיד את המערערת על סך הקצבה הרגילה (התגמול העקרי) המגיעה לניצול שואה שנכותו 79% והיא 4,802 ₪.

...

במכתב הדחייה של הרשות נכתב, כי "תגמול מוגדל לפי הכנסה בניכוי הכנסותייך, כמפורט להלן, קטן מסכום התגמול ע"פ דרגת נכותך, לפיכך החלטתי לדחות בקשתך ולהמשיך לשלם לך תגמול לפי דרגת נכותך בלבד, הכולל את הקצבה המשולמת לך מוועידת התביעות." אין מחלוקת כי סך הכנסותיה של המערערת (קצבת שארים – 2,369, פנסיית שארים – 314 ₪, תגמולים מחו"ל – 4,014 ₪) עומד על 6,679 ₪ כאשר בסך זה לא נכללת קצבת קרן סעיף 2.

בשלב הראשון מבחן ההפרש בין "תגמול לפי הכנסה" (10,382 ₪) בניכוי "ההכנסה הנוספת" (6,697 ₪) והתוצאה היא 3,685 ₪, עליו אין מחלוקת בין המערערת לבין הרשות, כאשר אין ספק שהרשות לא הביאה בחשבון "ההכנסה הנוספת" את קצבת קרן סעיף 2.

סוף דבר לו דעתי תשמע, כי אז יתקבל הערעור.

בשולי הדברים נבקש להעיר כי לב"כ העוררת זכות מובנת מאליה לחלוק על כל החלטה של הועדה ולהעמידה לבקורת ערכאת העירעור, אך לא מקובלת עלינו מתיחת ביקורת על פסה"ד במסגרת דיון בתיק אחר המתנהל בפני הועדה, כפי שנהג עו"ד עצמון.

ספק אם ההליכים בהם נקטה העוררת מובילים למסקנה זו, ברם, בהיתחשב באופי הסוצאלי המיוחד של החוקים בהם עסקינן המכתיבים לועדה היתייחסות ליברלית לפגמים פרוצידוראליים בהליכי הערר, ונוכח העובדה כי המשיבה תיקנה ביוזמתה את החלטת הדחייה והכירה על בסיס הראיה "החדשה" בזכאות העוררת לסל הטבות משני לפי סעיף 5 לחוק (ראה סעיף 7 לסיכומי המשיבה), החלטנו לידון בערר לגופו בהסתמך על הוראת סעיף 18 לחוק הרדיפות.

(א) אזרח ישראלי שהוא תושב ישראל שמתקיימים בו כל אלה, זכאי להטבות המפורטות בסעיף קטן (ב): (1) הוא קיבל תגמול חד-פעמי לניצולי מחנות וגטאות, או שהתקיים בו אחד מאלה: (א) היה זכאי לתגמול כאמור בפסקות (1) או (2) להגדרה "תגמול חד-פעמי לניצולי מחנות וגטאות", אם היה מגיש בקשה לקבלת התגמול עד המועד האחרון שנקבע לכך בחוקים המנויים באותן פסקות; (ב) הוא שהה במחנה או בגטו, שהוכר לפי ההסכם עם גרמניה ולא הוכר לפי סעיף 11(1)(1) לחוק הגרמני להקמת הקרן או לפי סעיף 2(1)(2) לחוק האוסטרי להקמת הקרן; כעולה מלשון בסעיף, תנאי בסיסי לזכאות הוא שהות הניצול במחנה או בגטו, ראה גם כותרת השוליים של הסעיף: "הטבות לניצול שואה ששהה במחנה רכוז, בגטו או במחנה שיעבדו בו בעבודת פרך." הפסיקה בנקודה זו כולל ההלכה שנקבעה לא מכבר בבית המשפט העליון, רע"א 2408/12 פלונית נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה, חד משמעית: "הצעת החוק שהוסיפה את הזכאות לענייננו (הצעת חוק התכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תקוני חקיקה), תשס"ח-2008, הצעות חוק-הממשלה תשס"ח, 346), קשרה מפורשות את ההטבה החדשה ליוצאי "מחנות רכוז, גטאות ומחנות שיעבדו בהם עבודת פרך" (עמ' 347).

...

כמו כן טוענת המשיבה כי דין הערר להידחות גם לגופו.

לא מצאנו בדברי העוררת כל נימוק התומך בטענה כי ההחלטה לא היתה ברת ערר.

ספק אם ההליכים בהם נקטה העוררת מובילים למסקנה זו, ברם, בהתחשב באופי הסוציאלי המיוחד של החוקים בהם עסקינן המכתיבים לוועדה התייחסות ליבראלית לפגמים פרוצדוראליים בהליכי הערר, ונוכח העובדה כי המשיבה תיקנה ביוזמתה את החלטת הדחייה והכירה על בסיס הראיה "החדשה" בזכאות העוררת לסל הטבות משני לפי סעיף 5 לחוק (ראה סעיף 7 לסיכומי המשיבה), החלטנו לדון בערר לגופו בהסתמך על הוראת סעיף 18 לחוק הרדיפות.

" כפי שציינו, אנו מאמינים לעוררת כי נאלצה לבצע עבודת כפייה בבית החולים בעיר יאסי, אולם אין בכך כדי לזכותה בסל ההטבות לפי סעיף 3(ב) לחוק ועל כן אנו דוחים את הערר על כל רכיביו.

המתלונן נהג להחזיק בחדרו כסף מזומן מקיצבת ביטוח לאומי בשל היותו ניצול שואה.

הנאשמת לקחה אחריות עוד בשלב החקירה, שוחחה עם בנו של המתלונן וניסתה להגיע עימו להסדר כספי להשבת הכספים, אך לא עמדה בו. הקרע לבצוע הגניבה מצוקה כלכלית בה מצויה גם כיום, הנאשמת מתקיימת מקיצבת הבטחת הכנסה, הפקידה כ 16,000 ₪ לטובת פיצוי המתלונן, אין ביכולתה לשלם יתרת הסכום.

מדיניות הענישה הנוהגת: בחינת מדיניות הענישה במקרים דומים מעלה כי קיים מיגוון ענישה אחיד למדי, והכל תוך היתחשבות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה: ע"פ (נצרת) 1134-03-18 שפירא נ' מדינת ישראל – בעיניין זה הורשעה המערערת בהתאם להודאתה בעבירת גניבה במספר מקרים מבית קשישים שאצלם עבדה המדובר בסכום של מאות שקלים, בית משפט השלום קבע מיתחם ענישה הנע בין מאסר על תנאי לתקופת מאסר קצרה, המערערת נדונה לשלושה חודשי מאסר על תנאי, התחייבות וקנס.

הודעה זכות ערעור כדין.

...

לאחר שבחנתי את הערכים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירה על ידי הנאשמת, מידת הפגיעה בערכים אלו, בנסיבות ביצוע העבירה, ואת העובדה שהמאשימה בחרה ליחס לנאשמת עבירת גניבה בלבד, הרי שאני קובע כי מתחם העונש במקרה זה, נע בין עונש מאסר על תנאי מרתיע, בצירוף מספר מאות שעות שירות למען הציבור, ועד 10 חודשי מאסר בפועל בצירוף ענישה נלווית.

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים לעיל, לקולא ולחומרה, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: חודשיים מאסר בפועל שירוצו בעבודת שירות במרכז תחבורה דואר באר שבע.