המדינה טענה כי הפרשנות המחילה בעיניינה של המשיבה את החלופה השלישית אינה יכולה לעמוד, באשר היא מאיינת למעשה את החלופה השנייה והופכת אותה לחסרת משמעות, שכן בכל פעם שיובא לפתחו של בית הדין מקרה שאינו עונה על החלופה השנייה, תוחל מיד החלופה השלישית, כך שלא תהיה עוד משמעות כלשהיא למרחק המרבי בין בתי המגורים של המוגבל בניידות ושל קרוב המשפחה שלו שנקבע בחלופה השניה; החלופה השלישית נועדה לחול ככלל ביישובים כפריים וחקלאיים באופיים, בהם המרחק בין מבנה אחד למישנהו עולה לעיתים על 500 מטרים, וניתן להבין זאת על רקע "ההיסטוריה החקיקתית", עת בתחילה המרחק המרבי בין המגורים של המוגבל בניידות לבין המגורים של קרוב המשפחה עמד על 100 מטרים; הפרשנות שניתנה על ידי בית הדין האיזורי אינה מתיישבת אף עם לשון החלופה עצמה, הדורשת כי יהיה מדובר ב"שני בניינים הקרובים ביותר זה לזה בתחום אותו יישוב", וברור כי בין הבניין בו מתגוררת המשיבה לבין הבניין בו מתגוררת אמה מצויים בניינים נוספים; פרשנות בית הדין האיזורי נוגדת את פסיקתו של בית המשפט העליון, אשר קבע כי בית הדין לעבודה אינו יכול להעניק זכויות על פי שיקול דעתו, אם הדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו [בג"צ 363/84 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לט(2) 725, 727 (1985)].
לעומת זאת, קביעת חלופה המאפשרת לחרוג ללא כל הגבלה מעבר לרדיוס של 1,500 מטרים, מעבר לכך שאינה נובעת מלשון החוק [צ"ל – ההסכם] או מתכליתו, מאפשרת לבן המשפחה להתגורר בכל מרחק מהאדם המוגבל בניידות, באופן שמגביר מאד את החשש מניצול לרעה; אכן, הסדר גורף עלול ליצור קושי במקרים פרטניים, אולם יש מקרים שבהם נידרש הסדר גורף, שכן בדיקה פרטנית לא תשיג את תכלית החקיקה; כמו כן, ככל שאין למוגבל בניידות מורשה נהיגה, הוא זכאי לקיצבת ניידות חודשית בשיעור שווה לקיצבה של מוגבל בניידות הזכאי לרכב בינוני; אין חולק כי מוטב היה אילו המדינה יכלה לסייע באופן רחב יותר לכל מי שזקוק לעזרה בכל תחומי החיים, אולם לעולם "שמיכת התקציב" קצרה מגוף הצורך והמדינה פועלת במסגרת מיגבלות אלו על מנת לסייע לבעלי מוגבלות, ובסמכותה לקבוע את סדרי העדיפויות.
מאז חתימתו של הסכם הניידות חלו שינויים משמעותיים באורח החיים בישראל בכלל, ובאורח החיים של אנשים עם מוגבלות בפרט, כגון מגורים במסגרות מגוונות של דיור מוגן בקהילה, המאפשרות לאנשים עם מוגבלות אפשרות למגורים שלא בבית הוריהם, תוך שמירה במידת האפשר על עצמאותם ופרטיותם, או מגורים בדירה משלהם תוך הסתייעות בעובד זר.
נוכח שינויים משמעותיים אלה, הן בשיח המשפטי והן באורחות החיים, ראוי שהגורמים המופקדים על הסכם הניידות – המוסד לביטוח לאומי ומשרד האוצר – ישקלו אם אין מקום לערוך שינויים בהוראות הסכם הניידות, ובכלל זה בהגדרת "קרוב מישפחה/מורשה נהיגה", על מנת להתאימן, בין היתר, ל"זכותו של אדם עם מוגבלות להישתתפות שויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים" ולזכותו לקבלת "מענה הולם לצרכיו באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד". בהקשר זה אפנה לדברי חברי השופט איטח בעיניין אברמוב:
"מבחן המרחק נועד לשרת את התכלית של הבטחת מימוש הזכות לטובת הנכה. בעיניין שהנו נקבע כי מבחן המרחק הוא אחד הפתרונות הסבירים בנסיבות העניין בשים לב לצורך לאזן בין צורכי הפיקוח לבין צורכי הנכה. .. חלפו עברו להם השנים, וראוי לבחון מחדש את המבחנים הנוקשים של המרחק. ... נראה כי ראוי היה לצדדים להסכם הניידות לבחון שוב את המבחנים המתייחסים למקום מגורי 'מורשה הנהיגה' ולבדוק האם ניתן למצוא 'דרישה נכונה וסבירה אחרת' אשר תאזן בין צורכי הפיקוח לבין צורכי הנכה. כאמור, מבחן המרחק היה רק 'אחת האפשרויות'. שמא באו לעולמנו בנתיים 'אפשרויות אחרות'".
סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, אין מנוס מלקבל את עירעורו של המוסד לביטוח לאומי, ולקבוע כי אמה של המשיבה אינה מקיימת את התנאים שנקבעו בהסכם הניידות להיותה מורשית נהיגה של המשיבה.
...
מאז חתימתו של הסכם הניידות חלו שינויים משמעותיים באורח החיים בישראל בכלל, ובאורח החיים של אנשים עם מוגבלות בפרט, כגון מגורים במסגרות מגוונות של דיור מוגן בקהילה, המאפשרות לאנשים עם מוגבלות אפשרות למגורים שלא בבית הוריהם, תוך שמירה במידת האפשר על עצמאותם ופרטיותם, או מגורים בדירה משלהם תוך הסתייעות בעובד זר.
נוכח שינויים משמעותיים אלה, הן בשיח המשפטי והן באורחות החיים, ראוי שהגורמים המופקדים על הסכם הניידות – המוסד לביטוח לאומי ומשרד האוצר – ישקלו אם אין מקום לערוך שינויים בהוראות הסכם הניידות, ובכלל זה בהגדרת "קרוב משפחה/מורשה נהיגה", על מנת להתאימן, בין היתר, ל"זכותו של אדם עם מוגבלות להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים" ולזכותו לקבלת "מענה הולם לצרכיו באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד". בהקשר זה אפנה לדברי חברי השופט איטח בעניין אברמוב:
"מבחן המרחק נועד לשרת את התכלית של הבטחת מימוש הזכות לטובת הנכה. בעניין שהינו נקבע כי מבחן המרחק הוא אחד הפתרונות הסבירים בנסיבות העניין בשים לב לצורך לאזן בין צורכי הפיקוח לבין צורכי הנכה. .. חלפו עברו להם השנים, וראוי לבחון מחדש את המבחנים הנוקשים של המרחק. ... נראה כי ראוי היה לצדדים להסכם הניידות לבחון שוב את המבחנים המתייחסים למקום מגורי 'מורשה הנהיגה' ולבדוק האם ניתן למצוא 'דרישה נכונה וסבירה אחרת' אשר תאזן בין צורכי הפיקוח לבין צורכי הנכה. כאמור, מבחן המרחק היה רק 'אחת האפשרויות'. שמא באו לעולמנו בינתיים 'אפשרויות אחרות'".
סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, אין מנוס מלקבל את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי, ולקבוע כי אמה של המשיבה אינה מקיימת את התנאים שנקבעו בהסכם הניידות להיותה מורשית נהיגה של המשיבה.
הנשיא יגאל פליטמן:
אני מצטרף לתוצאה שלפיה דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות, כאמור בחוות דעתה של חברתי, השופטת גליקסמן.
סוף דבר
הערעור נדחה.
