ערעור על זיכוי עיתונאי שפרסם תמונות ממשפט

בעירעור על הזיכוי אוחזת המדינה בנימוקי דעת המיעוט ובתמצית טוענת כי זהוי המתלוננת ג.נ את המשיב באישום השלישי כתוקף, הנו זהוי אמין וודאי שניתן לסמוך עליו הרשעה.

באשר לערעורים על העונש: בעירעור המדינה על קולת העונש נטען, כי אף שאינה מקילה ראש בעונש מאסר של 13 שנים, עדיין יש מקום להחמיר בעונשו של המשיב לאור חומרת מעשי האינוס והפציעה בנסיבות מחמירות, שבהם הורשע המשיב באישום השני, בהיתחשב במידת האלימות הקשה והאכזריות שהופעלו במהלכם, שכן העונש לא עומד בשום יחס לתמונת הנזק הקשה והצמית שניגרם למתלוננת באישום השני.

עדותה של המתלוננת ג.נ לפני בית המשפט היתה עדות זהירה והיא זו שבחרה לציין את שם העתון "ישראל היום" בו ראתה את תמונתו המטושטשת של המשיב, תוך שהוסיפה כי היא "חושבת" שפורסמה בעתון "ישראל היום". מכל מקום, לא היה נכון רק בשל סיבה זו לקבל את עדותה של המתלוננת ג.נ בנושא זה "בהסתייגות" רק בשל אמירתה שהיא "חושבת" שראתה את התמונה בעתון "ישראל היום". לטעמי, יש מידה רבה של צדק והיגיון בעמדת המדינה, שכתבה בעקרי הטיעון מטעמה "כי אין זה משנה לאיזה עתון נחשפה המתלוננת, בין אם נחשפה לעיתון א' ובין אם נחשפה לעיתון ב', בין כך ובין כך היא ראתה תמונה מטושטשת (במכוון), תמונה שאין בהיחשפות לה כדי לפגום בזיהוי המשיב במסגרת זהוי התמונות ...". דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור דבריה החד משמעיים של המתלוננת ג.נ בעדותה כי לבד מהתמונה שראתה "בריפרוף" כשעברה ליד השולחנות בקפה "ארומה", היא לא ראתה תמונה אחרת של המשיב לא בטשטוש ולא שלא בטשטוש "לא. לא ראיתי בשום דרך שהיא שום תמונה של אותו אדם שנעצר, לא ראיתי, זה הדבר היחיד שראיתי זה היה מונח על שולחן, עברתי ליד, במבט שזרקתי לאותו שולחן קלטתי את התמונה ולא מעבר" (עמ' 136 לפרוטוקול, ש' 15-14).

...

לסיכום הערעור על ההרשעה, אציע לחבריי לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המשיב בביצוע העבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, המיוחסת לו באישום השלישי.

על רקע האמור שקעה לשימוש באלכוהול והיא נמצאת בסיכון לניצול ופגיעה חוזרת.

לסיכום "מדובר בנערה בת 19 שנפגעה מינית ופיזית בהיותה קטינה בת 17. השלכות הפגיעה והנזקים ניכרים בכל מישורי חייה והינם חמורים ביותר ... תמונת הנזק מורכבת וקשה ... נזקי והשלכות הפגיעה מונעות ממנה אפשרות לארגן את תמונת חייה שהתעוותה ומפריעים לניהול חיים נורמליים ... העדר גורמי תמיכה מספקים בחייה כגורם מחזק ומסייע, מעצים את קשייה". דומה כי בנסיבות אלה אין יאה והולם יותר מדברי בית משפט זה בע"פ 7066/04 פלוני נ' מדינת ישראל (17.1.2005): "אכן, מעשה אינוס כמעשהו של המערער בנערה כבת 17 מדמה עצמו לרצח, לרצח נשמתה של הנערה. על מעשה אינוס כמעשהו של המערער במתלוננת קראנו כבר במקרא, שהאונס נערה מאורסה כמוהו כרוצח: 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה' (דברים כ"ב, כ"ו); 'כן הדבר הזה' – כן הוא האינוס, שהאינוס נדמה לרצח, לרצח נשמתה של האישה". משאמרתי את שאמרתי, דומה כי אין מקום להכביר במילים על דחיית ערעורו של המשיב על חומרת עונשו, משהנימוקים לכך עולים מיניה וביה מנימוקי קבלת ערעור המדינה על קולת עונשו.

בבית המשפט העליון רע"א 12/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין המבקש: אפרים שריר נ ג ד המשיבים: 1. נירית זרעים בע"מ 2. ערמוני תיקשורת שיווקית בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 5.12.16 בע"א 26435-07-16 בשם המבקש: עו"ד דב הירש בשם המשיבה 1: עו"ד אבי שץ; עו"ד נועה מוטולה בשם המשיבה 2: עו"ד רונית זמני ערמוני החלטה

כנודע, דיני זכויות היוצרים, שתכליתם להגן על קניינו הרוחני של האדם, מאופיינים, בין השאר, בחלוקה לזכות יוצרים כלכלית ולזכות מוסרית.

מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי פירסום התמונה על-ידי המשיבה 1 בעתון "הארץ", ללא ציון שמו של המבקש כמי שצלמה, עולה כדי הפרת זכותו המוסרית של המבקש לייחוס היצירה על שמו.

...

בהמשך לכך, סבורני כי מתעוררת תחושת-מה של חוסר נוחות מכך שבית המשפט הכיר בהפרת זכות זו אולם לא מצא לפסוק גם פיצוי – ולוא גם נמוך – בגינה; לשיטתי, אף אם יש בנסיבות ענייננו, כמות שתוארו, כדי לקבוע שהסכום יהא על הצד הנמוך, נוכח אופי הפרסום והיעדר הנזק כשלעצמו, הנה אין בכך כדי לאפסו מכל וכל.

על כן הצעתי, והדבר התקבל כאמור על-ידי הצדדים, כי המשיבות ישלמו למבקש סך סמלי של 1,800 ₪ בגין עצם ההפרה.

סוף דבר – המשיבות ישלמו למבקש, בחלקים שוים, סך 1,800 ₪, שיועברו תוך 30 יום; בנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות.

לטענתו, המוזאון איננו אכסניה טכנית, אלא הוא אמון על אצירת תמונות במסגרת עסוקו, ולכן אין לקבל את עדות העד מטעמו, מר זאב לכיש, שטען שלא נתן דעתו לזכות היוצרים בתמונה וסבר כי מדובר בתמונה שהגיעה מאלבום משפחתי כלשהוא (פרוט' מיום 18.5.16 עמ' 43).

העד אישר כי במערכות העיתונים, הנדרשים להקפיד על זכויות יוצרים בנוגע לצילומים אשר צולמו על ידי צלמים עצמאים, לרבות YNET, נוהגים לפרסם תמונה תוך מתן קרדיט לצלם שצילם אותו.

ערעור על פסק הדין שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא, ולכן הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קיבל את הבקשה וקבע, כי פירסום התמונה על ידי המשיבה 1 בעתון, ללא ציון שמו של המבקש כמי שצילם אותה, עולה כדי הפרת זכותו המוסרית של המבקש לייחוס היצירה על שמו.

...

חרף עובדה זו, מצא בית המשפט העליון לנכון, לפסוק למבקש פיצוי בסכום של 1,800 ₪, ואילו במקרה דנן התובעת דורשת פיצוי בסך 100,000 ₪.

הפיצוי לתובעת לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ואת נסיבות המקרה, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת מאת הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, בגין פרסום התמונה על גבי ההזמנה לאירוע האזכרה לזכרה של שוריקה ז"ל, על סך של 1,500 ₪.

לאור הפער הגדול בין הסכום שנדרש על ידי התובעת ובין הסכום שנפסק בסופו של דבר, אני מורה כי כל צד ישא בהוצאותיו.

ביום 16.9.2020 פורסמה בעתון "גלובס" כתבה שהתייחסה לפסק הדין של בית משפט השלום, שכותרתה "המזכירה התלוננה על הטרדה מינית, השופט קבע: עלילת שוא" ובה נכתב בין היתר כי "מפסק הדין עולה לכאורה כי מדובר בתלונת שוא". במהלך חודש אוקטובר 2020 פנתה העותרת לפרקליטות בבקשה כי יוגש ערעור על פסק הדין המזכה, אך ביום 24.11.2020 נענתה בשלילה.

לבסוף, אף לטענות שכוונו להכרעה של בית משפט זה במשמעות המשפטית של שליחת הסרטונים והתמונות במקרה דנן לא היה על מה לסמוך, בהיתחשב בעובדה שכתב האישום שהוגש במקרה דנן לא נסב על כך (ואף לא כלל אישום בעבירה של הטרדה מינית), וממילא איננו יושבים כערכאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום.

...

אין לאפשר את עקיפתם של הליכי הערעור הקבועים בחוק על-ידי הגשת עתירה לבג"ץ (ראו: בג"ץ 6917/17 לביא נ' המפקח על הביטוח באגף שוק ההון והביטוח, פסקה 3 (10.6.2018); בג"ץ 1699/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (17.6.2020)).

גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי העתירה דנן אינה המסגרת הדיונית המתאימה לבירור טענותיה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

שימוש בתמונה מתוך מאגר שתפקידו לשמש את העיתונאים הנו המקרה הקלסי לשימוש בהגנה הנ"ל, בייחוד כאשר לא הופיע כל רמז, או ההערה, לצד התמונה שהיא מוגבלת לשימוש.

בית משפט קמא היתעלם מהעובדה הטכנית לפיה שנה עובר לפירסום, הצלם (ולא המערערים) הוא זה שהעלה את התמונה למאגר ללא הגבלה והגנת "המפר התמים" עוסקת בשאלה האם בהעדר כל תעוד להגבלה, כאשר התמונה כבר עלתה למאגר ברשות הצלם, היה על המערערים לדעת, במועד ההפרה, כי היא אסורה לפירסום? בית משפט קמא שגה משקבע, כי המערערים ידעו שיש לצלם זכות יוצרים בתמונה מאחר ודאגו לציין את שמו בתחתית הפירסום – המערערים לא טענו כי אין לתובע זכות מוסרית ביצירה ומתן הקרדיט מהוה עדות לזכות מוסרית ולא לסוגיית הגנת המפר התמים.

...

אני סבור, כי קביעות אלו מאוזנות, סבירות והגיוניות בנסיבות העניין ואין להתערב בהן.

ללמדך, כי השיקול של התנהלות המערערים במסגרת ההליך המשפטי הינו רק שיקול אחד מיני רבים אחרים ששקל בית משפט קמא בעת קביעת שיעור הפיצוי ואני סבור, כי הפיצוי אותו קבע בית משפט קמא, הינו סביר ומאוזן בנסיבות העניין אף בהתעלם מאותו שיקול של התנהלות המערערים במסגרת ההליך.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.