ערעור על זיכוי מעבירת נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית

בהיעדר הרמת נטל זה על ידי התביעה, לא ניתן לומר כי נעברה עבירה של נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית ויש לזכות את הנאשמים.

גישה זו עוברת כחוט השני בפסיקת בתי המשפט לתעבורה וערכאות העירעור, ובעקבות פסק דינו המזכה של כבוד השופט עדיאל בבית המשפט המחוזי בירושלים בעיניין ע"פ (ירושלים) 6541/02 ראובן אלי נ' מדינת ישראל (1.7.2003), גישה זו אף אומצה על ידי אגף התנועה של משטרת ישראל אשר הוציא ביום 22.7.2003 הנחיה (מס' 16/2003) לפיה: "יש להתייחס בדו"ח לקיומו של תמרור המורה על המהירות המותרת. כן יש לציין בדו"ח היכן הוצב התמרור. בנוסף כמובן שהתייחסות כאמור תבוא רק לאחר שהשוטר בדק הצבת התמרור לפני ואחרי האכיפה". כך נוהגת המישטרה באכיפת עבירות מהירות על ידי שוטרי הסיור בשטח, אך לא כך מקיימת באשר לעבירות הנאכפות על ידי מצלמת א-3.

...

יפים בהקשר זה דבריו של הנשיא שמגר בעניין ר"ע 213/83 אסולין נ' מדינת ישראל (1984): "הטלת אחריות פלילית, מבלי שתיבדק מחשבתו הפלילית של הנאשם בעת המעשה, יש עמה הכבדה והחמרה עם הנאשם. רבים המקרים, בהם מורשע נאשם בעבירה של איסור מוחלט [אחריות קפידה במושגי היום – ב'ק'], מבלי שהתכוון כלל לעבור עבירה זו. אולם בד בבד, ומשום ההחמרה עם הנאשם באשר ליסוד הנפשי, יקפיד בית המשפט הקפדה מלאה על קיום היסודות העובדתיים הנדרשים בעבירה ויבחן כראוי, אם אמנם התקיימו יסודות אלה. למותר להוסיף, כי כאשר מתעורר ספק בדבר קיומו של יסוד עובדתי זה או אחר הנדרש בעבירה, די בכך כדי להנות ממנו את הנאשם. מקרה דומה נדון לפני בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ (נצ') 20/72, בעמ' 330, ונאמר שם:

אין מדובר בספקולציה בעלמא אלא במסקנה שההסתברות לקיומה אינה קלושה ויש לה אף אחיזה בחומר הראיות.

הפרש מרחק של 100 או 200 מטרים יוצר שוני משמעותי שאינו מאפשר הסקת מסקנה בדבר יציבות התמרור בתקופת הביניים כפי שמבקשת המאשימה להסיק מתוך הראיות הנסיבתיות שהביאה.

לאור כל האמור, אני קובע כי המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה בדבר הוכחת קיומו של תמרור 424 בכניסה לתחום שטח השיפוט של העיר נצרת ביום העבירה הספציפי, ובוודאי שלא עשתה זאת ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

בבית המשפט העליון רע"פ 1980/17 לפני: כבוד השופט א' שהם המבקשת: אינה גרומוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 17.1.2017, בעפ"ת 2740-09-16, שניתן על ידי כב' השופטת א' אריאלי בשם המבקשת: עו"ד תומר גונן החלטה

בנסיבות אלה, סבר בית משפט השלום לתעבורה, לא ניתן לומר כי נעברה עבירה של נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית, ועל כן יש לזכות את המבקשת ואת שאר הנאשמים מבצוע העבירה.

...

גם לגופו של עניין, סבורני כי בצדק קיבל בית המשפט המחוזי את עמדתה של המשיבה, באשר לצורך העולה לוודא את קיומו של התמרור מידי כל אכיפה שמבצע שוטר תנועה, לעומת מאפייניה השונים של האכיפה באמצעות מצלמת מהירות נייחת, שאינם מצריכים זאת.

לפיכך, מקובלת עליו קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי קיימת הבחנה עניינית בין שני סוגי האכיפה, ואין מדובר באפליה בין הנאשמים.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.

בעיניין בן ארויה, מדובר באדם שהורשע בבית משפט לתעבורה, עקב נסיעה במהירות של 75 קמ"ש בדרך עירונית שהמהירות המותרת בה 50 קמ"ש. בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו היתקבל עירעורו של בן ארויה על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה, והוא זוכה מעבירה של נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית.

יצויין כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעיניין בן ארויה היה מפורט מפסק הדין אשר זיכה את התובע בעניינינו ובו נאמר, כי בן ארויה מזוכה כיוון שלא הובא בפני בית המשפט יומן המפעיל לגבי תקינות המכשיר וכן, כי לא הוכח היסוד השני של העבירה ולפיו המערער נהג במהירות העולה על המותר.

על זכוי זה נאמר בפסק הדין בעיניין בן ארויה, כי "אין מדובר בזיכוי המושתת על קביעה פוזיטיבית כי המערער לא ביצע את העבירה המיוחסת לו". מכל המקובץ דין התביעה להדחות.

...

התובע לא צלח את המשוכות שמציבה בפניו תביעת נזיקין מעין זו. סבורני שהעירייה נהגה בסבירות רבה מקום שרשמה דוח תנועה לתובע בגין החניה שהחנה את רכבו.

יש לקחת בחשבון כי לאור כל הפרמטרים שהוצגו לרבות פסק דין בן אוריה המסקנה צריכה להיות כי אין מקום לשלם הוצאות לתובע.

לאור האמור התביעה נדחית.

סוף דבר לעניין הכרעת הדין לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את העירעור שהוגש על ידי מערער 1 כלפי הכרעת הדין ומותירים על כנה את הרשעתו בכל העבירות שיוחסו לו. אנו מקבלים באופן חלקי את העירעור שהוגש על ידי מערער 2 כלפי הכרעת הדין במובן זה שאנו מזכים אותו, מחמת הספק, מעבירת גרם מוות ברשלנות, ומותירים על כנה את הרשעתו בעבירת נהיגה בשיכרות ובעבירה של נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה ניחבל אדם חבלה של ממש.

ואכן, ראוי לייחס למערער 1 רמת רשלנותו גבוהה במיוחד, שכן מדובר במי שנהג במהירות מופרזת של 135.7 קמ"ש בדרך עירונית, ובעת היותו שיכור.

בית משפט קמא עמד על חומרת העבירות שביצע מערער 1 ועל נסיבותיו האישיות כעולה מתסקיר שרות המבחן, ושקל כהלכה את כלל השיקולים, הן לחומרה והן לקולא, כאשר עונש המאסר שהשית על מערער 1 אינו חורג ממדיניות הענישה ואינו מצדיק התערבותה של ערכאת העירעור.

...

שכרותו ומהירותו המופרזת הובילו למגע בין כלי הרכב, לפעולות ההיגוי השגויות ולאיבוד השליטה על רכבו כאשר בסופו של דבר התנגש רכבו בעמוד התאורה והמנוח קיפד את חייו.

עם זאת, נראה לנו כי ראוי מערער 1 להקלה מסויימת בעונש המאסר וזאת בהתחשב במצבו הנפשי עקב התאונה, בה נטל, במו ידיו, את חייו של חברו הטוב, כמו גם בהתחשב בהליכי הטיפול אותם הוא עבר ועובר בבית הסוהר, כעולה, בין היתר, מהמכתב האישי שהעביר אלינו באמצעות בא כוחו בו הוא מתאר את קשייו וסבלו, ואת חרטתו.

סוף דבר אנו מעמידים את עונשו של מערער 1 על 20 חודשי מאסר בפועל ועל 15 שנות פסילה, מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה.

<#2#> פסק דין ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום לתעבורה בנצרת (כב' השופט ב' קנדלפת) מיום 14.7.2016, ולפיה זוכו המשיבים מבצוע עבירה של נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית, וזאת לאחר שהתקבלה טענתם כי לא הוכח קיומו של תמרור "כניסה לתחום דרך עירונית". כתבי האישום וההליכים בבית המשפט קמא נגד המשיבים - כל אחד ועניינו הוא, הוגשו בבית המשפט קמא כתבי אישום המייחסים להם עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, בדרך עירונית בה מותרת מהירות מירבית של 50 קמ"ש - עבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: תקנות התעבורה).

...

ובאשר להבדלי המרחק שצוינו בתעודות עובד הציבור - סבורני כי גם בכך אין כדי לטעת ספק סביר.

על יסוד האמור לעיל, דין הערעור להתקבל ויש להרשיע את המשיבים בעבירה שיוחסה להם בכתבי האישום.

בנסיבות אלה, שומה היה על בית המשפט קמא להיעתר לבקשת התובע ולאפשר לו להיערך כראוי להשמעת סיכומיו ולחלופין לאפשר לו להשלים את סיכומיו בכתב, כפי שביקש.