בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם) בעב"י 25898-10-20 מיום 20.12.2020, אשר דחה את ערעור המבקשת על זיכויו של המשיב על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין) מן האישומים שיוחסו לו בתובענה המשמעתית שהוגשה נגדו בבד"מ 41/19.
המשיב כפר במיוחס לו וטען לביטול כתב התובענה מחמת הגנה מן הצדק ובשל פגמים שנפלו בו.
בהכרעת דינו המפורטת מיום 14.9.2020 זיכה בית הדין את המשיב מכל העבירות שיוחסו לו, תוך שקבע כי המערערת לא העמידה תשתית ראייתית מספקת ברף הנידרש בדין המשמעתי להוכיח כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב-התובענה.
...
עם זאת, בית המשפט לא הסתפק בכך ועמד בפירוט על הראיות שהוצגו, וציין כי "אכן, יש בצבר הראיות שהובא לחובתו של המשיב... כדי להקים חשד כי המשיב דיווח באופן כוזב על זמני עבודתו", ועקב כך "עבר הנטל הטקטי אל המשיב להציע הסבר מתקבל על הדעת, ובעל אחיזה סבירה בחומר הראיות, שיש בו כדי לזרוע ספק סביר באשמתו". ואולם, לאחר בחינת חומר הראיות קבע בית המשפט כי -
"לאחר עיון מוקפד בחומר הראיות בתיק, תוך שימת לב לטבלת העזר, לא שוכנעתי כי טענת המערערת לדיווחי כזב הינה המסקנה היחידה והבלעדית העולה מחומר הראיות בתיק. כעולה מהכרעת הדין, נוכח מהות ומיהות העושה ותפקידו, לרבות אופן התנהלותו, ללא כל הערה מצד הממונים עליו במהלך השנים, ניתן להניח תרחישים חלופיים אשר יש בהם כדי לתת מענה הולם וסביר, ולמצער בגדרו של ספק סביר, המתיישב עם השכל הישר ומציאות חיינו, לתמיהות הלכאוריות העולות מהשוואת דיווחי הנוכחות של המשיב לרשומות ולהודעות" (פסקה 31)
בהמשך לכך אישר בית המשפט את קביעות בית הדין גם בנוגע לאישומים השני והשלישי.
לאחר עיון בהכרעת דינו של בית הדין ובפסק דינו של בית המשפט קמא וכן בבקשה לרשות ערעור ובתגובת המשיב לבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה באשר אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור.
ובהמשך לכך בחן בית המשפט את התשתית הראייתית והגיע בעצמו למסקנה דומה, כמצוטט לעיל, לפיה "לא שוכנעתי כי ניתן להסיק מחומר הראיות בתיק שהונחה תשתית מספקת להרשעת המשיב". מדובר אפוא בהכרעה עובדתית-ראייתית הנעוצה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, אשר אינה מצדיקה רשות ערעור ודיון נוסף ב"גלגול שלישי".
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
