ערעור על זיכוי מעבירות הסתננות והרשעה בעבירות כניסה לישראל

לעניין גזר הדין טוענים המערערים כי הוא חמור ואינו מידתי ביחס לעבירות בהן הורשעו, בהיתחשב בכך שאין להם עבר פלילי כלשהוא; חלפו יותר מארבע שנים מאז ביצוע העבירות; הם זוכו מחלק מהעברות (בנושא הביטוח הרפואי) כך שאין לזקוף את ניהול ההליך לחובתם; ובנוסף לכך נקבע עונש בגין העסקת כל עובד בנפרד הגם שבית הדין קבע שמדובר ב"ארוע" אחד.

העירעור על הכרעת הדין סעיף 1י"ג(א) לחוק עובדים זרים קובע כי "לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעסיק, ובהתאם לתנאי ההיתר...". בהמשך לכך קובע סעיף 2(א) לחוק כי מי ש"העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו" או "העסיק עובד זר בנגוד להוראות סעיף 1 י"ג,..." עבר עבירה.

בנוסף יש לשקול את הערך החברתי שניפגע מבצוע העבירה (ועליו אין צורך להכביר מילים) ומידת הפגיעה בו; את קנס המינימום שקבע המחוקק בסעיף 2(א1) לחוק כמו גם הקנס המוגדל שקבע להעסקת "מסתנן"; את העובדה שהעבירות נעברו במסגרת משלח ידם של המערערים; ואת מדיניות הענישה הנהוגה (לדוגמאות בפסיקת בית הדין הארצי ראו בעיניין חדוות הורים; עניין אחים ראני; עניין דגימים; ע"פ (ארצי) 51809-02-18 מ.מ. אדמוני סחר בע"מ נ' מדינת ישראל (11.2.19); ע"פ (ארצי) 54363-01-19 מדינת ישראל נ' פטלינה בע"מ (10.12.19)).

...

אשר לקביעת העונש בתוך המתחם - בהתחשב בשיקולים שפורטו על ידי בית הדין האזורי ומכלול הנסיבות אנו סבורים כי יש להעמידו על סך של 150,000 ₪, סכום הלוקח בחשבון גם את מספר העובדים הזרים שבהעסקתם הורשעה המערערת.

כיוון שקנס זה אינו נמוך מכפל הקנס המנהלי (שעמד על 20,000 ₪ בגין העסקת "מסתנן" ו - 10,000 ₪ בגין העסקת כל אחד מהעובדים הפלסטינים), אין צורך בהנמקתו "בטעמים מיוחדים שיירשמו". לא שוכנענו שיש להתערב בעונש שהוטל על המערער עצמו (גם אם הדרך בה חושב, באמצעות הכפלה אריתמטית, אינה מקובלת עלינו כפי שהובהר לעיל).

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור על הכרעת הדין נדחה.

מסקנתי, לפיה לא נמצא דבר מה נוסף במשקל מספיק כדי לתמוך בהודאת המערער בעבירת הברחת הנשק, מחייבת לטעמי את זיכויו מעבירה זו. אולם, אני סבור כי די בראיות שהוצגו לעיל, וכן בראיות אליהן הפנה בית המשפט המחוזי, כדי להוות דבר מה נוסף מספיק להרשעת המערער בעבירות שבאישומים 5-2, עבירות אשר בבצוע חלקן הוא הודה לפני בית המשפט המחוזי.

באישום הרביעי העניק המערער סעד למסתנן אשר הביע בפניו את רצונו להכנס לישראל כדי לגנוב רכבים.

כפי שניתן לראות את העובדה כי הישאם הוא בעל מינהרה, כגורם היכול לשמש תוספת ראייתית לצורך הרשעתו של המערער בעבירות הסתננות אשר בוצעו תוך הסתייעות במנהרה זו (פסקה 40 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר), איני רואה סיבה מדוע לא ניתן יהיה לראות, באופן דומה, בעובדה כי הישאם הוא בעל מינהרה דרכה הוברח אמל"ח, משום גורם היכול לשמש תוספת ראייתית לצורך הרשעת המערער בעבירות הנשק אשר בוצעו תוך הסתייעות במנהרה זו. ודוק, לדידי, ולעומת עמדת חברי, לא נידרש כי התוספת הראייתית תקשור את המערער עצמו לבצוע הברחות הנשק או תאמת את המתכונת המסויימת של ההברחות, ודי באימות חלקים בהודאה הנוגעים לעבירות הנשק באופן כללי יותר – בייחוד בשים לב למשקלה הפנימי המשמעותי של ההודאה (השוו לע"פ 788/77 בדר נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 818, 831 (1980), שם עצם זיהויו של איש שגרירות שתואר בהודעת המערער על-ידי עד עלה, יחד עם גורמים אחרים, לכדי "דבר מה נוסף". זאת כאשר המערער לא הכחיש שאמנם ביקר בשגרירות האמורה, אך טען כי לא מסר ידיעות העלולות להיות לתועלת האויב, בכוונה לפגוע בביטחון המדינה; ע"פ 3162/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (31.12.1990), שם נמצא "דבר מה נוסף" באימות שמות אנשים בעלי תפקיד דיפלומאטי ואנשי אש"פ שהזכיר המערער בהודאתו; ע"פ 6414/11 חמיד נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (23.12.2013), שם נקבע כי אימות זהותם של פעילי טירור עליהם הצביע המערער יכול שישמש כ"דבר מה נוסף" לצורך הרשעתו בעבירות בטחון, על אף גירסתו של המערער בכל הנוגע להיכרותו עם פעילים אלה.

...

אם כן, סבורני כי ניתן לראות בזיהוי תמונותיהם של מבריחי האמל"ח, ובעיקר של שני מבריחי האמל"ח הנוספים, משום ידיעת פרט יחודי ו"מוכמן" בדרגה שאינה זניחה כלל וכלל, שיש בה כדי להוות חיזוק משמעותי להודאת המערער באשר לעבירות הנשק.

לאור כל האמור, סבורני כי יש בעצם זיהוי תמונותיהם של מבריחי האמל"ח על-ידי המערער (ובעיקר זיהוי תמונותיהם של שני מבריחי האמל"ח הנוספים, זיהוי שהוא "מוכמן" יותר), כמו גם בשקריו והכחשותיו במסגרת החקירה הנגדית לעניין היכרותו עם שניים אלה, כדי לחזק באופן משמעותי את החלק בהודאתו של המערער הנוגע לעבירות הנשק (קשירת הקשר עם המבריחים להעברת כלי הנשק).

סיכומו של דבר, לוּ תישמע דעתי, יש לדחות את הערעור, ולהותיר את הרשעתו של המערער בכלל העבירות שבהן הורשע (גם אישום 1, גם אישומים 2-5) על כנה.

על המערער הטיל בית הדין קנס בשיעור של 10,000 ש"ח בגין אחריותו כנושא משרה להעסקת העובד שלא כדין וקנס בשיעור של 5,000 ש"ח בגין אחריותו כנושא משרה בעבירה של אי עריכת ביטוח רפואי.

בית הדין האיזורי הפנה לבג"ץ 6312/10 קו לעובד נ' הממשלה (16.01.2011) (להלן: עניין קו לעובד) ולהודעות שפירסמה המדינה בשנים לאחר מכן בהן הצהירה כי לא תאכוף את האיסור על העסקת "מסתננים" ללא ההיתרים הנדרשים לכך בחוק הכניסה לישראל ובחוק עובדים זרים, אך זאת בתנאי שהם מחזיקים באשרה – רשיון זמני בתוקף (ראו: ע"פ (ארצי) 9853-09-19 לון אריזות השרון בע"מ נ' מדינת ישראל (10.5.2020)).

המערערים מפנים לסעיפים 4 ו- 6 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן:"חוק העונשין") הקובעים כדלקמן: "4. נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה – תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם – יופסקו; ניתן גזר-דין – יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה.

" לטענת המערערים מכיוון שמדיניות האכיפה אותה נקטה המשיבה שכללה השמת מסתננים במשמורת במיתקן חולות בוטלה, העבירה של העסקת מסתנן שלא התייצב למיתקן חולות בוטלה ויש לזכותם בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק העונשין.

...

גם אם שוכנענו שאין בכך כדי לפטור את המערערים מאחריות פלילית, מדובר בנסיבות ייחודיות המצדיקות כאמור, בצירוף הטעמים הנוספים שפורטו לעיל, הקלה משמעותית בעונש.

עוד שוכנענו כי בנסיבות המקרה יש לראות בעבירות - שהתייחסו לאותו עובד - כאירוע אחד כפי שהמדינה טענה לכך בסיכומיה.

סוף דבר – הערעור על הכרעת הדין נדחה.

בנוסף, הנאשם לא הגיש ערעור על החלטותיו של כבוד השופט אלון רום לגבי הבקשות שהגישה ליאת למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגדו.

במקרה זה, המערער הורשע על ידי בית משפט קמא בשתי עבירות שיוחסו לו בכתב האישום והן "הסתננות" ו-"כניסה לישראל שלא כחוק". בשלב העירעור, המערער טען שיש לזכותו משתי העבירות ולחילופין לזכותו מהעבירה של "כניסה לישראל שלא כחוק" עקב הבלעותה בעבירת ה-"הסתננות", כאשר היסוד העובדתי זהה.

...

כבוד השופט אלון רום קבע בהחלטתו מאותו היום, כדלקמן: "המשיב לא התייצב אף שזומן כדין. הוגשה בקשה מטעמו לדחות את מועד הדיון אולם לא מצאתי לנכון להיעתר לה. על פי הבקשה שהוגשה ע"י המשיב, אין הוא מתנגד לצו, יחד עם זאת, הוא עתר לדחיית הדיון, כדי להתכונן כראוי. בהעדר התייצבות המשיב, לאחר שמצאתי כי מתקיימות הנסיבות להורות על הארכת הצו, וזאת בשל ההטרדה הצפויה למבקשת על בסיס התנהגותו של המשיב כלפיה בעבר, אני מורה על הארכת הצו שניתן ביום 14/11/12 עד ליום 14/05/13." טענות הנאשם כאמור, הנאשם הודה, הן במשטרה (ראו אמרות החוץ של הנאשם, ת/11, ת/12 ו-ת/13) והן בבית המשפט (ראו עדותו בפרוטוקול מיום 26.6.18, עמ' 10 - 13, ופרוט' מיום 29.10.18 עמ' 18 - 42), בשליחת ארבעת המכתבים מושא כתב האישום.

לפיכך, באישום השלישי, הנני מרשיע את הנאשם בעבירה המושלמת של זילות בית המשפט ובעבירה המושלמת של העלבת עובד ציבור.

לפיכך, באישום הרביעי הנני מרשיע את הנאשם בביצוע העבירה המושלמת של זילות בית משפט.

סוף דבר לסיכום, הנני מרשיע את הנאשם בעבירות הבאות: באישום הראשון, בעבירה המושלמת של זילות בית משפט לפי סעיף 255 לחוק העונשין.

המערער הורשע על סמך הודאתו בבית משפט קמא בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, בנגוד לסעיף 12(1) ו-(4) לחוק הכניסה לישראל התשי"ג – 1952.

לאור זאת, סבר בית – המשפט קמא שאין מקום לקבוע נשיאת עונש המאסר המותנה שהופעל בחופף לעונש בגין העבירה הנוכחית וקבע שיש להטילו במצטבר לו. לזכות המערער, שקל השופט קמא את העובדה כי המערער הודה בעובדות כתב האישום.

בנוסף, נטען כי הצירוף של עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער (160 ימים) ועונש המאסר המותנה שהוטל עליו (4 חודשים) מתקרב לעונש המירבי הקבוע לצד העבירה בה הורשע המערער ללא כל הצדקה עניינית.

הוא הדגיש שהמערער כלל לא הואשם בעבירת הסתננות וכי כל שעשה היה לחצות את הגבול בצורה לא חוקית.

...

דיון והכרעה ייאמר מייד, מצאנו לדחות את הערעור.

אין בידינו לקבל טענה זו משני טעמים.

סוף דבר העונש אשר הוטל על המערער אכן אינו קל. עם זאת, איננו סבורים שיש בו חומרה המחייבת התערבות ערכאת הערעור.