ערעור על זיכוי מחנייה בתחנת אוטובוס בשל תקלה ברכב

לפני ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט ד' מ' דמביץ) מיום 26.5.20 בח"נ 16303-04-19 (להלן: "בית המשפט קמא"), בה נדחתה בקשת המערערת לביטול האישום בשל העידר סמכות המשיבה לתעד את העבירה באמצעות מצלמה אוטומאטית.

רקע למשיבה נימסרה ביום 2.4.19 הודעת תשלום קנס (לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982) בגין העמדת או החניית רכב בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ו/או בתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי תמרור או סימון על פני הכביש- בנגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) (להלן חוק העזר לירושלים), התשכ"א- 1960 ותקנה 72(א)(12) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן תקנות התעבורה).

לבסוף נטען, שבמקרה הנידון חרגה עריית ירושלים ממסגרת סמכויותיה ומשכך בטלה הפעולה מעיקרא ובטלות כל תוצאות פעולה זו. לפיכך מתבקש בית המשפט לקבל את העירעור ולזכות את המערערת.

אשר לטענה לפיה כל עוד לא ניתן להעמיד את הרכב בצד השמאלי של הכביש מול תחנת האוטובוס אזי ניתן להעמידו בתחנת האוטובוס, טען ב"כ המשיבה, כי טענה זו אינה מתיישבת עם השכל הישר וההיגיון, וזאת משום שרכבה של המערערת הועמד בתחום תחנת האוטובוס, בצד ימין ולא בצד שמאל.

...

התוספת האחת עשרה כוללת עבירה אחת בלבד - "שימוש שלא כדין בנתיב נסיעה אשר יועד וסומן בתמרור לפי פקודה זו כנתיב תחבורה ציבורית". סעיף 27א1(יג) לפקודת התעבורה קובע: "(יג)  אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכויות הרשות המקומית לפי כל דין, ככל שניתנו". מהכלל אל הפרט מעיון בסעיפי חוק אלה ובפרוטוקולי דיון הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה, אליהם הפנה בית משפט קמא, אני סבורה כי צדק בית משפט קמא עת קבע, שלא ניתן ללמוד מהוראת סעיף 27א1 לפקודת התעבורה על הסדר שלילי, המאיין את סמכותה של רשות מקומית להשתמש במצלמות נייחות לשם מימוש סמכויותיה מכוח כל דין.

אשר על כן, לא מצאתי לקבל את טענות המערערת בהקשר זה, שכן לדידי סמכות הרשות המקומית נובעת מכוח סעיף 5(א) לחוק העזר ביחד עם תקנה 72(א) לתקנות התעבורה, והוסדרה בחוזר מנכ"ל. אשר לטענה, כי המפקח רשאי היה להורות לנהגת להזיז את רכבה בהתאם לסעיף 5א לחוק העזר ולא עשה שימוש בסמכותו- אני סבורה שיש לדחות גם טענה זו. אין הוראה בדין המחייבת את הפקח להורות כן, המחוקק נתן בידו סמכות נוספת מקבילה הנתונה לשיקול דעתו.

לאור האמור לעיל, מצאתי כי דין ערעור להידחות.

כתב האישום לנאשמת נימסרה הודעת תשלום קנס (לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) בגין העמדת/החנית רכב בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ו/או בתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי תמרור או סימון על פני הכביש - בנגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 ותקנה 72(א)(12) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה).

בעירעור מזרחי היתקבל ערעורה של המדינה על זיכויו של המשיב בערכאה הראשונה והנאשם הורשע בבצוע עבירת חניה שתועדה באמצעות מצלמה נייחת שהוצבה על ידי הרשות המקומית.

...

התוצאה בקשת הנאשמת לביטול האישום בשל העדר סמכות המאשימה לתעד את העבירה באמצעות מצלמה אוטומטית - נדחית.

למשיב נרשם דו"ח בגין חניית רכב בתחנת אוטובוס.

בית המשפט קמא היתייחס לטענת המערערת, לפיה לא הוצגו ראיות נוספות להוכחת טענת התקלה ברכב, כגון קבלה עבור המצבר שהוחלף, וקבע, כי די בראיות שהביא המשיב, דהיינו עדויות המשיב ועד ההגנה, כשהתמונה שצלמה הפקחית (ת/1) מהוה ראייה מסייעת, שכן נראים בה רכב החבר והמשיב עומד לידו.

לאחר שזוכה המשיב, השית בית המשפט קמא על המערערת פיצוי לטובת המשיב בסך 150 ₪, מהטעם שהיה על המערערת, לשיטת בית המשפט קמא, להביא בחשבון את טענותיו של המשיב, אשר הועלו הן בערר שהוגש על ידו והן בשלב ההקראה בתיק, ומשלא עשתה כן, עליה לשאת בהוצאותיו.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות וכן בפרוטוקול בית המשפט קמא, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות בכל הנוגע לזיכוי, ולהתקבל בעניין ההוצאות.

עם זאת, אני סבורה כי לא היה מקום לפסוק הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 2.3.11 ע"י השופט ס.נ. אינאס סלאמה בתיק תת"ע 813-02-10.

קשה לומר כי מי שמבחין בחבר שעומד בתחנת האוטובוס ומבקש לאסוף אותו ועקב זאת עובר על פני הנת"צ חונה בצד הדרך כדי לאפשר לו לעלות לרכב – כמי שנהג בנת"צ. לטעמי, יש לבחון את תכלית הנסיעה, מטרתה וצרכים נוספים כגון תקלה ברכב וכו', בנסיבות כאלה והדומות להן, אין בפני הנהג אופציה אחרת והוא הדין ביחס לעצירת רכב פרטי במפרצון הסמוך לתחנת אוטובוס או בתחנת אוטובוס כשהנהג חולף על פני הנת"צ כדי להוריד נוסע או לבצע פעולה מסוימת שביצועה מתאפשר רק בקטע ספציפי של הכביש.

מעדותו של השוטר לא עולה כי המערער נסע מרחק מסוים על פני הנת"צ לפני שנעצר במפרצון הסמוך לתחנת האוטובוס וגם בהתאם למרחק הקצר שבין צומת מוצארט לבין מקום חנייתו,ניתן לומר כי הוא לא נסע על הנת"צ, כמשמעות המונח "נסיעה" במובנה הרגיל בלשון בני אדם ולכן לא ניתן לייחס לו את ביצוע העבירה.

בעניינינו, ניתן לומר כי הוכח שהמערער ניכנס למפרצון כדי לקבלת חבילה מגברת כעביה, המעבר על פני הנת"צ הצטמצם לקטע קטן ביותר שנעשה לאחר שהמערער יצא מכיוון צומת מוצרט, פנה שמאלה שלא בנת"צ וגם העצירה הייתה על פני מפרצון הסמוך לתחנה, וכי לאחר קבלת החבילה מעברו על פני הנת"צ, היה נקודתי, מצומצם ואינו מבטא נסיעה על פני נתיב זה. אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל אני מחליט לקבל את העירעור ולזכות את המערער מהעבירה שבה הורשע.

...

לאחר שעיינתי בהכרעת הדין של בית משפט לתעבורה, בפרוטוקול העדויות ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערעור ולזכות את המערער מהעבירה בה הורשע.

בענייננו, ניתן לומר כי הוכח שהמערער נכנס למפרצון כדי לקבלת חבילה מגברת כעביה, המעבר על פני הנת"צ הצטמצם לקטע קטן ביותר שנעשה לאחר שהמערער יצא מכיוון צומת מוצרט, פנה שמאלה שלא בנת"צ וגם העצירה הייתה על פני מפרצון הסמוך לתחנה, וכי לאחר קבלת החבילה מעברו על פני הנת"צ, היה נקודתי, מצומצם ואינו מבטא נסיעה על פני נתיב זה. אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל אני מחליט לקבל את הערעור ולזכות את המערער מהעבירה שבה הורשע.

לפני ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט אמיר דהאן, סגן נשיא) מיום 14.9.2023 בתיק ח"נ 35585-01-22, לפיה קיבל בית המשפט את טענת המשיב לאכיפה בררנית, זיכה אותו מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ופסק לטובתו הוצאות בסכום כולל של 5,000 ₪.

ההליכים בבית משפט קמא ביום 8.10.2021 ניתן למשיב דו"ח על סך 250 ₪ בגין חניית רכב בתחום תחנת אוטובוס בבית שמש (להלן: הדו"ח).

המערערת טוענת כי משהודה המשיב בבצוע העבירה, בכך שהעמיד את רכבו בתחום תחנת אוטובוס, היה על בית-משפט קמא להרשיעו.

...

בית המשפט קמא לא קיבל את עדותה של הפקחית, וקבע כי המשיב היה ברכב, אף שלא בהכרח זו המסקנה המתבקשת, שכן בצילומים המשיב אינו נראה, אלא ניתן לראות צללית אדם במושב הנהג, ואורות דולקים של הבלמים, המעידים על כך שבעת הצילום היה מישהו שלחץ על הבלמים ברכב.

סוף דבר ניתן לסכם ולומר כי במקרה זה, בין אם המשיב היה ברכב ובין אם לאו, אין בסיס לקביעה שמתן הדו"ח למשיב נובע מאכיפה בררנית בלתי צודקת, כפי שקבע בית-משפט קמא, ואין הצדקה לזיכויו של המשיב מהעבירה שיוחסה לו. ראשית, המשיב אינו חולק על כך שעבר עבירה.

המשיב ישלם למערערת הוצאות הערעור בסך 2,500 ₪.