בהחלטת בית הדין מאותו יום חויב המבקש בתשלום הוצאות בסך 5,000 ₪ בשל אי התייצבותו לישיבת ההוכחות הנ"ל והתיק נקבע להוכחות ליום 13/11/12, תוך שבית הדין התרה במבקש כי אם גם בזו הפעם הזו לא יתייצב לדיון ההוכחות מסיבה כלשהיא – יוצא נגדו צו הבאה.
המבקש לא טען בבקשה לגבי סכויי הבקשה לרשות ערעור, אך כאמור, בהמשך הבקשה להארכת מועד פורטו טענות המבקש בבקשה לרשות ערעור, שעיקריהן:
לגבי עיכוב ההליכים - בהחלטתו מיום 16/5/13 היתעלם בית הדין קמא כליל מזכויות בסיסיות של המבקש, המוגנות במשפט הישראלי ולא הביא בגדר שיקוליו את זכות המבקש להגנה מפני ההליך הפלילי המתנהל כנגדו בתיק הפלילי.
אי לכך, לטענתו, טעה בית הדין קמא כאשר חייבו בהוצאות עקב אי התייצבותו בנסיבות שלא היו תלויות בו.
לגבי הוצאת צו ההבאה – טען המבקש כי המדובר בסעד קצוני ביותר שפירושו הבאת המבקש באזיקים לכותלי בית הדין תוך פגיעה בחרותו ובכבודו של המבקש, עורך דין במקצועו, שעה שעמדה בפני בית הדיו הנכבד קמא האפשרות להסתפק בהטלת ההוצאות.
בעניינינו, סכויי עירעורו של המבקש להיתקבל ו/או שתנתן לו רשות לערער הם קלושים למדי, שכן:
בכל הנוגע להוצאת צו ההבאה, ממילא התייתר הצורך לידון בבקשת המערער לעניין זה, משצו זה בוטל בהחלטת בית הדין קמא, לאחר שהמבקש קיבל היתר מבית המשפט המחוזי להשתחרר ממעצר הבית, לצורך התייצבות בדיון ההוכחות הקבוע ליום 11/7/13 בבית הדין קמא.
כך או כך, יהיו שיקוליו של המערער אשר יהיו, הרי שלאור המבואר לעיל, לא ניתן לומר על השתהותו של המבקש בהגשת בקשת רשות העירעור על ההחלטות מיום 16/5/13 ומיום 19/5/13, או למצער המנעותו מלהגיש בקשה להארכה מועד להגשת בקשת רשות העירעור בתוך המועד להגשת רשות העירעור, כי אלו סוכלו בשל אירועים שהינם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל דין או שסוכלו עקב היתרחשות ארוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להערך אליו מראש.
...
על כן הורה בית הדין קמא כי בנסיבות אלה, הבקשה לעיכוב ביצוע ההליכים בתיק זה – נדחית וישיבת ההוכחות תנוהל במועד שנקבע.
ובאשר לעתירת המבקש לעיכוב ההליכים בבית הדין קמא בשל ההליך הפלילי המתנהל כנגדו בבית המשפט המחוזי, הרי שלעניין זה נקבע ברע"א 854/97 לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ, תק-על 97(2) 151, מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, הכלל לפיו אין לעכב הליך אזרחי עד לסיום ההליך הפלילי, כדלקמן:
"אין בסיס לטענה לפיה כל אימת שמתנהל הליך פלילי לצד הליך אזרחי באותו עניין, יש לעכב את ההליך האזרחי עד לסיום ההליך הפלילי. הליכים משפטיים אזרחיים ופליליים צריכים להתנהל ביעילות וללא דחיות מיותרות, מה עוד, שאין לדעת מתי יסתיים ההליך הפלילי ומתי ניתן יהיה להמשיך בהליך האזרחי. מערכת המשפט צריכה לשאוף לכך שמשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם וכי לא יתפתח נוהג של דחיות מיותרות ללא צורך. התופעה של קיום משפטים אזרחיים ופליליים באותו ענין נפוצה למדי. ואין זה ראוי שמשפטים אזרחיים יישארו תלויים ועומדים עד אשר יסתיימו הליכים פליליים באותו עניין. לעיתים יכול העיכוב להימשך שנים גם כאשר מדובר בערכאה ראשונה, קל וחומר אם יש להמתין עד לסיום הערעור בערכאה האחרונה".
ודוק, באותו מקרה הוסיף בית המשפט העליון, כי חרף הכלל האמור, הרי ש:
"השיקולים הנ"ל נסוגים אם ניצבת מולם זכות של מתדיין העלולה להיפגע", אם כי לגופם של דברים באותו מקרה, הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי לא ניצבת זכות של המערער שעשויה להיפגע, בקובעו כי:
"אם החשש הוא מהפללה עצמית, בידי המבקש לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית ולהימנע מגילוי כל ראיה במשפט האזרחי העלולה להפלילו במשפט הפלילי ובאשר לטענה בדבר זכות המבקש שלא לחשוף את קו הגנתו, טענה זו אינה מקובלת עלי. הזכות שלא לחשוף קו הגנה, במידה וקיימת כזו, איננה ערך בפני עצמו. היא נגזרת מזכות השתיקה של הנאשם, אך מחוץ למסגרת המשפט הפלילי המסויים, אין עומדת לנאשם זכות השתיקה וכמוהו ככל אדם אחר".
על הכלל הנ"ל חזר בית המשפט העליון אף בפסיקה מאוחרת יותר [ראה: ע"א 2173/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' B.G. Assistance Ltd (מיום 13/2/06); ואילו בית הדין הארצי לעבודה קבע כך עוד קודם להלכת לופטין [ראה: דב"ע נה/3-247 המרכז הרפואי שערי צדק - אורלי פרט, פד"ע כט 244].
סיכומם של דברים בסוגיה זו. לאור כל המבואר לעיל, אין זאת אלא שלא רק שלנוכח התנהלותו, לא עלה בידי המבקש להצביע על "טעם מיוחד" כהגדרתו בפסיקה, אלא שאף סיכויי הערעור במקרה זה אינם מתגבשים בפני עצמם כדי "טעם מיוחד", להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור שבנדון.
סוף דבר-
5129371 אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, בהעדר "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור - בקשת המבקש להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור שבנדון – נדחית.
