ערעור על התליית רשיון נהיגה לתקופה ממושכת

בעקבות ההודעה על התלית רישיונו של העותר באקדח שלח העותר ביום 18/11/09 מכתב שמוען לידי המשיבה 2, בו הבהיר העותר בין היתר, כי מעולם לא נחקר ו/או לא נחשד בבצוע עבירות סמים כלשהן, ולכן ביקש העותר מהמשיבה 2 לבטל את ההחלטה להתלות את רישיונו ובפרט את ההוראה להפקיד את כלי הנשק.

יתר על כן, ככלל, המדיניות הנוהגת בשנים האחרונות בעיניין זה, מקדמת רעיון של הטמעת מגמה של צימצום בהקף הענקת רישיונות להחזקה או לחידוש כלי ירייה על ידי אזרחים, וזאת במטרה לשמור על שלום הציבור.

על תכליתו של חוק כלי ירייה, עמד בית המשפט העליון במסגרת עע"מ 389/13 עופר קרינסקי נ' המשרד לבטחון פנים (01/10/14) (להלן: "פסק דין קרינסקי"), בציינו כדלקמן: "אחת מתכליותיו של חוק כלי יריה, היא לאזן בין האנטרס של הפרט להחזיק בכלי יריה, וזאת בראש ובראשונה לשם הגנה עצמית, לבין האנטרס הצבורי לצמצם את מספר כלי הנשק הקטלניים, המוחזקים בידי אזרחים מן השורה (בג"ץ 190/80‏ בוחבוט‎ ‎נ' שר הפנים, פ"ד לה(2) 415, 419 (1981); עע"ם 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים, [פורסם בנבו] בפיסקה 46 ובפיסקה 48 (24.7.2008) (להלן: עניין לוזון)). שיטת משפטנו איננה מכירה בזכותו של אדם להחזיק ברשותו כלי יריה, והמדיניות העקרונית של המשיב בסוגיה זו, היא מדיניות מצמצמת, היינו מדיניות השואפת להפחית את כמות כלי היריה המוחזקים בידי אזרחי המדינה (להלן: מדיניות הצמצום). המערער איננו חולק על כי מדיניות הצמצום היא מדיניות ראויה, ומוסכם כי זו תהא נקודת המוצא לדיוננו (ראו, בהקשר זה, בג"ץ 423/84 עזאם נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 337 (1985))." סעיף 5(א) לחוק כלי ירייה מורה כי: "לא יחזיק אדם כלי יריה, אלא על פי רשיון". ככלל, הרישיון להחזיק כלי ירייה ניתן על-ידי פקיד רשוי (כהגדרתו בסעיף 1 לחוק), לתקופה של שלוש שנים.

תבחין זה כשמו כן הוא, נועד לשמר את המצב הקיים, ולאפשר לאדם שמחזיק בכלי ירייה כדין, במשך תקופה ממושכת של למעלה מ-10 שנים להמשיך ולהחזיק ברישיון.

...

במכלול הנסיבות, והגם שעולה, כי המלצת המשיבה 2 אינה נקייה מספקות, עדין המלצה זו נבחנה בשנית על ידי הממונה במעמד העותר ונציג המשיבה 2, כאשר בסופו של דבר הגיע הממונה למסקנה, כי החלטת המשיבה 1 לבטל את רישיונו של העותר התקבלה כדין, בין היתר על בסיס מידע מודיעיני שאינו קשור להליכים המשפטיים שהתקיימו בעניין בנו של העותר אודות פרשת הסמים הנטענת.

בהינתן האמור, נוכח המסקנה, כי העותר אינו עומד בתבחינים לקבלת רישיון נשק, ובשים לב למחדליו של העותר כפי שהובאו הדברים לידי ביטוי לעיל, סבורני, כי אין מקום להתערב בהחלטת הממונה ובכלל זה אין מקום להורות למשיבה 1 לחדש למערער את רישיון כלי הנשק שהיו ברשותו.

סוף דבר סיכומו של דבר ומן הטעמים שפורטו, העתירה נדחית.

ברור לחלוטין, כי המשיב, אשר ידע כי הוא צפוי לעונש מאסר, לא התייצב לשמיעת פסק הדין וכתוצאה מכך נדחה מתן פסק הדין מעת לעת, עד אשר נאלצתי להתלות את ההליכים ביום 10.11.15, לאחר שהוצאתי נגד המשיב צו עיכוב יציאה מהארץ וצו מעצר כללי.

ומכאן לערעור גופו בפני ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופט א' טננבוים), אשר הרשיע את המשיב על פי הודאתו בשתי עבירות של נהיגה בזמן פסילה, בשתי עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף מעל שנה, ובשתי עבירות של נהיגה ללא ביטוח.

למשיב גם עבר פלילי מכביד בגין עבירות סמים, אלימות, בעילה על ידי קבוצת אנשים, הדחה באיומים ובכוח ועוד והוא אף ריצה מאסרים בפועל, חלקם אף לתקופה ממושכת.

כמו כן, אני פוסל את המשיב מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים.

...

בשים לב לפרישתי מכס השיפוט, החלטתי כי אתן את פסק הדין בערעור גם בהיעדרו של המשיב, וחידשתי את צו המעצר הכללי.

יפים לעניין זה גם הדברים שנכתבו על ידי כב' השופט א' רובינשטיין ברע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל, מיום 24.1.11 כדלקמן: "עבירות נהיגה בפסילה ללא ביטוח וללא רישיון, יש בהן לא רק דופי פלילי אלא אף מוסרי כפול: הסיכון המובהק לעוברי דרך (וגם לנוהג עצמו), וזו עיקר, וכן קשיים במימוש פיצויים בעקבות תאונות דרכים אם אלה יקרו חלילה בעת נהיגה כזאת, ראו למשל סעיפים 7 ו-12 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ומכל מקום הטלתם על קופת הציבור". ברע"פ 2221/11 שאול הראל נ' מדינת ישראל, מיום 24.3.11, קבע כב' השופט א' רובינשטיין כדלקמן: "במובן הרחב על בית משפט זה לשלוח מסר צלול וברור לפיו בעבירות מסוג זה, במיוחד כאשר למבקש עבר תעבורתי מכביד, ינקוט בית המשפט במדיניות ענישה מחמירה המשקפת את הסכנה הטמונה בהן לציבור הרכב". מכאן עולה, כי דין הערעור להתקבל.

הטיעונים לעונש טיעוני המאשימה ב"כ המאשימה טענה כי מדובר בתיק ישן מאד אשר הוגש בשנת 2011 בפעם הראשונה וההליכים בו הותלו לנוכח אי התייצבותו של הנאשם.

בבית משפט השלום נגזר על הנאשם עונש של"צ ומאסר על תנאי ובית משפט המחוזי בעירעור על קולת העונש קבע כי יש להחמיר בענישה וגזר על הנאשם 60 ימי מאסר בנוסף.

בת"פ (שלום כ"ס) 46496-01-14 מד"י נ' עלאא עמר הורשע הנאשם בעבירות של קשירת קשר לעוון, נסיון הסעה שלא כדין, הפרעה לעובד ציבור, מעשה פזיזות ורשלנות, נהיגה בפסילה וללא רשיון וביטוח והפרעה לשוטר.

נטען כי הנאשם ריצה מאסרים, חלקם אף מאסרים לתקופות ממושכות.

מאחר שהנאשם נפסל מלנהוג לתקופה ארוכה של חמש שנים, שתחילתה ביום 23.7.12, ועתידה להסתיים בקרוב, אני פוסלת אותו מלנהוג לתקופה קצרה יחסית של ששה חודשים, שתצטבר לתקופת הפסילה הנוכחית.

...

בשים לב לפסיקה, ובהתאמה לנסיבות המקרה, אני קובעת כי מתחם הענישה בגין צבר העבירות הינו בין מאסר בעבודות שירות לתקופה בינונית-גבוהה לבין מאסר בפועל של 18 חודשים.

אני גוזרת על הנאשם 6 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה, החל מיום 8.3.17.

מעבר לכך שמדובר במעשים שיש בהם משום קלון, מעשים כגון אלה נוגעים ללב לבם של היחסים שבין רופא ומטופל, והם מעלים ספק כבד אף באשר לכשירותו ולהתאמתו של אדם שנהג כך, לשמש כרופא.

חומרת הדברים מחייבת כי ראוי היה שנמליץ על התלית רשיונו של [המערער] לעסוק ברפואה לתקופה המירבית הקבועה בסעיף 44א לחוק, דהיינו: למשך שישה חודשים.

יחד עם זאת, בהיתחשב בפרק הזמן הממושך שחלף מאז ארעו האירועים נשוא כתב האישום כאשר [המערער] המשיך בעבודתו בלא שהוגשה תלונה נוספת בעיניינו, נראה שניתן להשיג את המטרה שלה נועדה הסמכות הנתונה לפי סעיף 44א, בכפוף לכך שיוטלו על המשך עסוקו של [המערער] הגבלות המאפשרות הגנה על מטופלות שיבחרו לפנות לטיפולו של [המערער].

...

מהי, אם כן, הפרשנות אשר מיטיבה להגשים את תכליות החוק? נראה כי הן התכלית הסובייקטיבית הן התכלית האובייקטיבית תומכות במסקנה שלמנכ"ל הסמכות להורות על התליית או הגבלת רישיונו של רופא אף אם המלצת הוועדה הייתה שונה.

במילים אחרות, המנכ"ל אינו רשאי לבטל את המלצת הוועדה כלאחר יד. אולם, בהתקיים טעם של ממש אשר בגינו מצא כי בנסיבות העניין נדרשת מסקנה אחרת – מקלה או מחמירה מזו שעליה המליצה הוועדה – רשאי המנכ"ל ואף חייב להפעיל את שיקול הדעת המסור לו ולקבל החלטה עצמאית.

אשר על כן, יש לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.

ערעור על החלטה מיום 24.10.2021 שניתנה בהתאם לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976 (להלן: "הפקודה"), להתליית רישיון הרופא של המערער למשך עשרה חודשים (להלן: "ההחלטה").

נסיבותיו האישיות של המערער – המערער טוען כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, לרבות העובדה שהוא סובל מנכות בשיעור 40%, ולא ניתן משקל למשמעות הכלכלית הקשה שיש להתליית הרישיון למשך תקופה כה ממושכת, במיוחד נוכח ההוצאות הכספיות הגבוהות שיש לו. המשיבים טוענים כי ניתן לנסיבות משקל ראוי, ומדגישות כי ההוצאות שאליהן מתייחס המערער הן לצרכי מותרות ואין המדובר במי שידו אינה משגת, היות ומצבו הכלכלי של המערער אינו רע, וההלוואות שלקח ואליהן הוא מפנה היו לצורך קניית רכב יוקרתי.

אמנם, כתב הקובלנה מתייחס רק לפניה בנוגע לרישיון הנשק ולפניה בנוגע לרישיון הנהיגה, כלומר לשתי הפניות הראשונות, אלא שהתנהלות המערער בהמשך, מהוה נסיבה רלבאנטית לשיטתי, במיוחד שעה שהמערער טען כי הפניות הראשונות נוסחו כפי שנוסחו בטעות בתום לב וכי לא הייתה לו כוונה להשתמש בסמכותו שלא כדין.

...

אני סבורה כי המלצה זו, אשר אינה אחת מאמצעי המשמעת המפורטים בסעיף 41 לפקודה, הינה בבחינת "עונש" נוסף, שחורג במובן מסוים ממנעד אמצעי המשמעת שהתבקשו בכתב הקובלנה, והמשמעותיות שלו עשויות להיות חמורות ומעל הרף ההולם.

אמנם, מעמדו של המל"ל אינו כשל כל מעסיק פרטי אחר, אך סבורני כי ההמלצה, כפי שנוסחה, מחמירה יתר על המידה עם המערער, בהינתן נכותו, גילו ותעסוקתו.

סיכום – נוכח כל האמור מעלה במצטבר, הערעור לגבי משך ההתליה נדחה, בכפוף לתיקון ההחלטה בנוגע להמלצה למנכ"ל המל"ל, כמפורט בסעיף 45 לעיל.