ערעור על התחייבות חדלות פירעון

ההכרעה בעירעור עוכבה עד להכרעת בית המשפט העליון בע"א 3042/19 עו"ד אביחי ורדי נאמן נ' אלימלך רייכמן (29.12.20) להלן: עניין רייכמן) באותו עניין הוגש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב שם הכיר בית המשפט המחוזי במעמד של נושה מובטח לנושה שרשם מישכון והערת אזהרה שלילית בלישכת רישום המקרקעין.

כפי שנקבע שם: "מה לי הערת אזהרה "חיובית" ומה לי הערת אזהרה "שלילית". בשני המקרים, התחייבות חוזית הופכת בעקבות רישום ההערה למעין "שלט" שניצב על הנכס ומודיע באופן פומבי לכולי עלמא כי לבעל ההערה עדיפות על פני עיקול מאוחר או על פני נושים של הבעלים – המתחייב במצב של חידלות פרעון".

...

אין לאפשר השגת יתרון דיוני ומהותי לאחר שהמנהל המיוחד פעל בניגוד למתווה שקבע המותב הקודם.

דיון והכרעה: דין הערעור להתקבל.

מובן, כי אין מקום לקבוע בשלב זה עמדה בסוגיה, שכן לא ניתנה הזדמנות למערערת להעלות את טענותיה ביחס להיבט זה של השעבוד, ומעת שהמערערת עמדה על הכרעה בערעור, יכול שברצונה להעלות טענות בנושא ויש לה לאפשר לעשות כן. סיכום: אני מקבלת את הערעור, וקובעת כי המשכון שרשמה המערערת תקף, משום שמדובר בשעבוד זכות חוזית.

בנתיים נקלע הקבלן להליכי חידלות פרעון ועל כן לא היה טעם לנקוט נגדו הליכים כלשהם.

אדרבא, היא תומכת במסקנה כי ההיתחייבות חלה על המערערים ומחייבת אותם ואת כל מי שיבוא אחריהם, ללא כל קשר לתקופת מגוריהם של המשיבים בבניין.

...

על פי לשונה של ההתחייבות האמורה, התחייבו המערערים שלא להעביר את זכויותיהם בדירות האמורות בנפרד ללא הסכמת המשיבים – הא ותו לא. ואולם, משנמנעו הצדדים להבהיר אם התחייבות זו תעמוד בתוקפה אף אם לא יתגוררו המשיבים בבניין בו נמצאות הדירות, הרי שבנסיבות המקרה שלפנינו, אין מנוס מלהתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים שערכו את כתב ההתחייבות בשאלה זו. אילו כלל כתב ההתחייבות הצהרה לפיה היא תעמוד בתוקפה ללא תנאי וסייג, בין אם המשיבים מתגוררים בבניין ובין אם לאו, כי אז היה די בכך.

משעה שכוונת הצדדים אינה משתקפת בכתובים, אין מנוס מבדיקתה של כוונת הצדדים הסובייקטיבית הניצבת בבסיס ההסכם, כפי שעשתה חברתי [ראו: דבריי בבע"מ 4870/06 פלונית נ' עיזבון המנוח פלוני (לא פורסם, 24.3.08) והאסמכתאות המופיעות שם].

בנסיבות אלה, סבורני כי אין מקום להתערב בפרשנותו של בית המשפט קמא את ההתחייבות האמורה.

הנאמן מוסיף ומציין בתגובתו כי במקרה דנן כלל המסמכים אשר הועברו אל הרשויות לצורך השלמת עסקת המכר, בשילוב העובדה שהמשיבה 2 ציינה בתגובתה שמדובר בהסכם למראית עין, ומבלי שהחייב השיב לטענה מצביעים בבירור על כך שמדובר בעסקת מכר פיקטיבית ותו לא. לדעת הנאמן, ניהול ההליך בדרך של בקשה למתן הוראות לא תיגרום לפגיעה מהותית בזכותו הדיונית של בעל דין, משום שאין מניעה להגיש ערעור על החלטת בית משפט זה לערכאות העירעור ומשום שהעברת ההליך לבית המשפט המחוזי תימנע כפל החלטות ובזבוז משאבים ואף תעלה בקנה אחד עם לשון הוראת סעיף 45 לחוק חידלות פרעון כפי המתחייב מהוראות חוק חידלות פרעון ובנוסף לכל תסייע בקביעת מצבת הנכסים שבקופת הנשייה.

...

סוף דבר : לאור כל האמור הנני מוצא לנכון לדחות את בקשת הנאמן הבקשה למתן הוראות לביטול עסקת המכר מכח הוראות חוק חדלות פירעון.

זאת ועוד, המערערת טוענת כי הגבלת חשבונה תסב לה נזקים כבדים היות והכנסותיה העתידיות מחייבות פעילות בנקאית, וכן לאור העובדה שהמערערת מעסיקה מעל ל- 12 עובדים ובשים לב לעובדה שהגבלת החשבון עלולה להוביל כך שהמערערת תהפוך לחדלת פרעון.

אולם, לאחר שהמערערת לא עמדה בהתחייבויותיה על אף הבטחות חוזרות ונישנות של נציגיה ועל אף מספר רב של פניות המשיב ואזהרותיו, לא היה מנוס אלא לנהוג כפי שנהג המשיב.

...

לאור כל האמור, עותרת המערערת כי הערעור יתקבל ובי המשפט יורה על גריעת ההמחאות נשוא הערעור.

סעיף 2 (א) לחוק קובע כדלקמן: " חשבון יהיה מוגבל (להלן – חשבון מוגבל) ובעליו יהיה מוגבל (להלן – לקוח מוגבל) אם סורבו במשך שנים עשר חדשים עשרה שיקים או יותר שנמשכו על החשבון, ובלבד שעברו לפחות חמישה עשר ימים בין הסירוב הראשון לסירוב האחרון[1]". בעניין זה ראוי לציין, כי לא מדובר במספר קטן של שיקים, אלא עסקינן במספר שיקים שאינו מבוטל (26 שיקים בתקופה שמיום 23.3.17 ועד ליום 31.8.17) ולפיכך, בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה אף לא משיקולי צדק, ואני סבור כי במקרה דנן, לא מתקיים טעם מיוחד המאפשר קבלת הבקשה או גריעה של שיקים, בין היתר לאור מספר השיקים הגדול שלא כובדו.

לאור כל האמור, אני קובע כי השיקים נשוא ההגבלה סורבו כדין והערעור הדחה.

יחד עם זאת, לאור העובדה שהמשיב איפשר למבקשת חריגה ממסגרת האשראי וזאת במספר הזדמנויות ולמעשה המבקשת פעלה כפי שפעלה בין היתר לאור התנהלות המשיב בעבר, אינני פוסק צו להוצאות למעט הפיקדון אשר אני מורה להעבירו לידיו של המשיב למילוי על ידי המזכירות תוך 30 יום.

סעיף 4 לחוק (פרק "ההגדרות") לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, תשע"ח – 2018 קובע כי המונח "חוב עבר" (לרבות תשלום עונשי) מתייחס לאחד מן המקרים הבאים : (1) החייב חב בו במועד מתן הצוו לפתיחת הליכים, לרבות באופן מותנה; (2) הוא נובע ממעשה או מחדל שעשה החייב לפני מתן הצוו לפתיחת הליכים, גם אם החוב נוצר לאחר מתן הצוו; (3) הוא נובע מהפרת התחייבות שהחייב התחייב בה לפני מתן הצוו לפתיחת הליכים, גם אם ההפרה נעשתה לאחר מתן הצוו, ובילבד שההפרה נובעת מהליכי חידלות הפרעון; (4) חוב למוסד לביטוח לאומי הנובע מתשלום גמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי; (5) הפרישי הצמדה וריבית שנוספו לחוב כאמור בפסקות (1) עד (4), עד למועד פרעונו בפועל; סעיף 210(ג) לחוק חידלות פרעון קובע כי נאמן רשאי להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב בגין חוב עבר, אם מצא לנכון לקבוע שמתקיימות נסיבות שבשלהן הנושה לא יכול היה להגיש את התביעה במועד, או שמן הצדק לעשות כן בהיתחשב, בין היתר, בשלב שבו הוגשה הבקשה.

למעלה מן הצורך, יצוין כי למרות שתקנה 122(ג) לתקנות חידלות פרעון קובעת כי מועד העירעור על החלטת נאמן הדוחה בקשה להארכת מועד על הגשת תביעת חוב הנה בתוך 15 יום ממועד מסירת ההחלטה (בעיניינו, 15.6.2022) הרי שבמקרה זה בית המשפט דן בבקשה למרות שתיק העירעור ניפתח באיחור רק בתאריך 6.7.2022, ולאחר שבתחילה ניפתח בתאריך 3.7.2022 במסגרת תיק חדל"פ 17.11.2021 ומבלי שהוגשה על ידי המערערת בקשה להארכת מועד להגשת העירעור.

...

טענות הצדדים : לטענת המערערת, לא רק שצו פתיחת ההליכים לא נשלח אל אביה למרות שהינו נושה של החייב, אלא שגם לא נשלחה אליו הודעה בדבר זכותו להגשת תביעת חוב, ולכן יש מקום להיעתר לבקשה ולהורות לנאמן לבחון את תביעת החוב.

בשולי הדברים אציין כי אין בית המשפט מתעלם מהאיחור הלכאורי אשר נובע מפגם טכני בהגשת הערעור, אולם סבורני כי מכלול הנסיבות מקים את אותם טעמים מיוחדים המצדיקים לבחון הדברים לעומקם.

לעתים ההיצמדות לכללים הפרוצדורליים עלולה להביא לעיוות דין, ובמקרה דנן סבורני כי על בית המשפט והנאמן למנוע עיוות דין (אשר כאמור – ממילא התביעה שרירה וקיימת ככל שהבקשה למתן צו שיקום כלכלי תידחה).

סוף דבר : הערעור מתקבל באופן שאני מורה לנאמן לבדוק את תביעת החוב של הנושה, ולבטל את ההחלטה המורה על דחייתה ללא בדיקה בשל איחור בהגשתה.