ערעור על השתת הוצאות נמוכות מדי

בית הדין דחה את תביעת המערערים כנגד המשיב 2, ועל כך סב עיקר העירעור שלפנינו, בו טוענים המערערים גם כנגד סכום ההוצאות הנמוך שפסק בית הדין האיזורי לזכותם.

בבואו לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין פסק בית הדין האיזורי כי חברת מיארה תשלם הוצאות העובדים בסך 1,000 ש"ח לכל אחד.

למעשה בית הדין קמא, מקבל את טענת המערערים, כי המשיבה 1 העסיקה תקופה ארוכה ללא שנתנה תלושי שכר, ללא שהחתימה על הסכם עבודה, ללא ששילמה כל זכות סוציאלית, (בית הדין אף משית על הנתבעת 1 פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר), וחרף קו ההגנה שבו מיתעלמת הנתבעת 1 מכל אחריות, וזו עולה רק במהלך הדיון, בו מעיד המשיב 3 [מר עמרם ר.ר] באופן מעורר פלצות על שויון הנפש שבו העסיק את המערערים ולא הקפיד על אות אחת מן ההסכם בתקופה השנייה, ובודאי שבתקופה הראשונה, בכל זאת למרות הקביעות העובדתיות האלו אשר זועקות מתוך הראיות ועדות המשיב 3 - לא מרים בית הדין את מסך ההיתאגדות" (ההדגשות במקור, ר.ר.).

...

בשים לב לכלל האמור החלטנו מחד, שלא להורות על הגדלת סכום ההוצאות שפסק בית הדין האזורי לזכות המערערים, ומאידך, לא ליתן צו להוצאות לחובתם בערעור.

סוף דבר ערעור המערערים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעניין הרמת המסך נדחה.

אף שהמערערים זכאים היו להוצאות בשיעור גבוה מזה שפסק להם בית הדין האזורי, החלטנו שלא להגדיל את סכום ההוצאות, ובמקביל, אין אנו נותנים צו להוצאות בערעור.

מנגד, המשיב טען, כי הסכום שנפסק לזכותו נמוך מדי, בשל טעויות שנפלו בחישוב מספר רכיבים בו, ומשום שלא נפסקו לזכותו הוצאות בוררות ושכר טירחה בשיעור הולם.

בית המשפט סבר כי בנסיבות אלה אי פסיקת הוצאות בוררות ושכר טירחה לטובת המשיב בשיעור הולם מהוה "טעות יסודית ביישום הדין שיש בה כדי לגרום לעיוות דין", ולכן קיימת עילה למתן רשות ערעור למשיב לפי סעיף 29ב לחוק.

הגם שהמחוקק חפץ לאפשר לצדדים להליך הבוררות לערער על טעויות שנפלו בהכרעת הבורר, הרי שפתיחת צוהר רחב מדי לעשות כן עלולה לפגוע באפקטיביות ובאטרקטיביות של הליך הבוררות כהליך אלטרנאטיבי לניהול סכסוכים, וכן לגרום לעומס על בתי המשפט, בנגוד לתכליות הליך הבוררות [לדיון בתנאים המנויים בסעיף 29ב לחוק, ראו: עניין גונן, פסקות 13-12; רע"א 7177/13 יעקב נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, פסקה 17 (13.1.2014), (להלן: עניין פרידמן חכשורי)].

...

אקדים אחרית לראשית ואומר כי מסקנתי היא שיש לקבל את הערעור בנקודה זו, וכך אציע לחבריי לעשות.

בשל כך, מסקנתי היא, וכך אציע לחבריי לקבוע, כי יש לבטל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, ולעומתה לקבוע כי לא היה מקום ליתן למשיב רשות ערעור בעניין זה. כפועל יוצא מכך, תבוטל קביעת בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות ושכר הטרחה, ותושב על כנה קביעת הבורר.

נוכח כל האמור, אציע לחבריי להרכב לקבל את ערעורה של המבקשת בעניין הוצאות הבוררות ושכר הטרחה.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת י' קראי-גירון) בת"א 8554-06-14 מיום 18.12.2018, בגדריו חויבה המבקשת 1 (להלן: עמותת שלומית) בפצוי המשיבים 1 ו-2 בסך של 2,243,000 ש"ח, בצרוף שכר טירחה בסך 525,000 ש"ח, ובתשלום הוצאות בסך 15,000 ש"ח למשיבים 3 ו-4.

נקבע כי העמותה חבה בנזיקין בגין התרשלותה, תוך שצוין כי היתנהלותה "נפלה מסטאנדארט סביר ונידרש של עמותה המבקשת לכנס תחת כנפיה צעירים מתנדבים [...] ולצורך כך מספקת להם מדור, הדרכה ופקוח". על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי העמותה תפצה את המשיבים 1 ו-2 בגין הנזק שניגרם להם בסכום של 2,243,000 ש"ח. המבקשות הגישו את ערעורן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה, ובפיהן טענות על קביעת חבותן בנזיקין ועל גובה הפצוי שנפסק, ואילו המשיבים 1 ו-2 הגישו ערעור שכנגד בו השיגו על שיעור הפצוי הנמוך מדי, לטענתם.

בין שני התנאים מיתקיים יחס של "מקבילית כוחות" לפיו ככל שסכויי העירעור פחותים, על המבקש מוטל נטל כבד יותר להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ולהיפך.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן בתגובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, באופן שיפורט להלן.

סבורני כי השקעה מעין זו, ככל השקעה, כרוכה בסיכון מסוים לאובדן הכסף.

בנסיבות אלו, שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה קלות לטובתן של המבקשות, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, איני סבור גם כי סיכוי הערעור קלושים.

לנוכח כל זאת, ובהתחשב בהצהרותיו של המשיב 2 בהתייחס לסכום אותו הוא מתעתד להשקיע בנכסי נדל"ן, אני מורה על הפקדת סכום של 1.2 מילון ש"ח מכספי הפיצוי אותם קבע בית משפט קמא בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור.

המערערים אף השיגו על חיובם בהוצאות בסך 14,000 ₪ במסגרת ההחלטה מיום 25.8.2013 וכן על כך שבהחלטה מיום 9.8.2017 נפסקו לזכותם הוצאות נמוכות מדי בסכום כולל של 10,000 ₪ בלבד.

בנסיבות אלה, ההוצאות שהוטלו על המערערים בהחלטה מיום 25.8.2013 היו בהחלט מתונות ואף סמליות, כפי שציינה הוועדה.

יפים לעניננו הדברים שנאמרו בע"א 308/85 חיים שיטרית נ' כפר שמואל - מושב עובדים של העובד הציוני, פ"ד מא (1) 742 (פורסם בנבו, 07.04.1987): "בעירעור שכנגד מלינה המשיבה, כי לא נפסקו לזכותה הוצאות ושכר טירחת עורך-דין, בלי שניתן לכך כל הסבר או נימוק. ייתכן שהדבר נעוץ בשכחה טכנית, ... בדרך כלל אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בעיניין פסיקת הוצאות ושכר טירחת עורך-דין, אלא כאשר מתגלים פגם או פסול בשקול-דעת; אך כלל אחר קיים, כי בהיעדר סיבות מיוחדות, שתצדקנה אי-פסיקת הוצאות, זכאי הזוכה בדין, כי לא ייגרם לו חיסרון כיס, והוא יבוא על הוצאותיו ..." ראה גם ע"א 406/80 אלקיים נ' הוברמן, פ"ד לו(4) 416, 420 (1982): "בנסיבות האמורות, ומשלא נמצא בהנמקתה של הערכאה הראשונה כל נימוק סביר, שיצדיק אי-פסיקת הוצאות למערערת אשר זכתה בדין - יש להחיל לגבי המערערת את הכלל, על-פיו כל מתדיין הזוכה בדינו זכאי לכך שהצד שכנגד, שהפסיד בדין, יישא בהוצאותיו, בשיעור ההולם את הנסיבות." במקרה דנן עיינתי בהחלטת הוועדה מיום 9.8.2017 ולא מצאתי בה כל הסבר ונימוק על מה ולמה לא רק שלא נפסקו הוצאות לזכותה של אלון השקעות, אלא שהיא אף חויבה בהוצאות המערערים.

...

טענות אלה בדבר רשלנות, המוכחשות על ידי הועדה המקומית, אינן מצריכות הכרעה, משום שבסופו של דבר, כבר בהחלטה הראשונה מיום 25.8.2013 הסתמכה ועדת הערר על התשריט הנכון, עת דחתה את עררם של מי שמקרקעיהם כלל אינם גובלים בתכנית החדשה, ובקביעותיה המאוחרות יותר, מיום 19.6.2016 ומיום 9.8.2017, הסתמכה הועדה על הנוסח הנכון והמתוקן של תקנון התכנית הקודמת, ולא על הנוסח השגוי שעמד לנגד עיניה בתחילה.

ראשית לכל, מן הראוי היה לצרף את השמאי המייעץ כמשיב נוסף בערעור המנהלי, שכן מדובר בערעור על גובה שכרו, וקבלת הערעור היתה פוגעת בו, ובו בלבד; שנית, לגופו של ענין, מקובלת עליי קביעתה של יו"ר הועדה לפיה השמאי נדרש למלאכה חריגה בהיקפה, נוכח ריבוי הדירות והטענות, ונוכח התנהלותם של המערערים עצמם, אשר הגישו מסמכים בהיקף החורג מעל ומעבר למקובל, דבר שאילץ את השמאי המייעץ להדרש לשורה ארוכה מאוד של טענות שנטענו באריכות יתירה.

משכך, יש לדחות את ערעורם של המערערים.

לטענת המבקשים, הסך של 566,400 ₪ היה נמוך מהסכום המגיע להם, מאחר שנדרשו לבצע ניכיון שיקים וקיבלו בפועל החזר חלקי של 450,000 ₪.

בכל הקשור לרכיב הראשון, הבטחת הוצאות חקירתו של המומחה, אכן מדובר בהחלטה דיונית של הערכאה קמא, שבית משפט לערעור לא נוטה ברגיל להתערב בה; ואכן, במקרה דנן איני מתכוון להתערב בעצם הטלת חיוב המבקשים בהפקדת סכום להבטחת הוצאות המומחה – אלא סבורני כי הסכום שהוטל (בין אם 30,000 ₪ כגירסת המבקשים ובין אם 15,000 ₪ כטענת המשיב) גבוה מדי, ללא כל נימוק מצד בית משפט קמא מדוע נקב בסכום גבוה זה. שני הצדדים ציינו בכתבי טענותיהם כי המומחה קיבל את שכר טירחתו בגין הכנת חוות הדעת וכן עבור מענה לשאלות הבהרה, כך שחלק הארי של שכר הטירחה שולם כבר למומחה, וכעת נותר רק לשמוע את חקירתו בבית משפט קמא.

טענת המשיב, לפיה ההחלטה קמא נופלת בגדר סעיף 1(8) לצוו בתי המשפט (סוגי החלטות של תנתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, ולפיכך אין ליתן רשות ערעור על ההחלטה קמא, היות שעוסקת בעיניין השתת הוצאות משפט, איננה מדויקת; כפי שהובא בסעיף 17 לעיל, ההחלטה קמא עוסקת בהבטחת הוצאות, הן למומחה והן למשיב, ולא בהשתתן בפועל.

...

משכך, אינני רואה כל הצדקה להעמיד את הסכום שעל המבקשים להפקיד לטובת הוצאות המומחה על סך כה גבוה כפי שהורה בית משפט קמא, וניתן להסתפק בנדון בהפקדת סך של 5,000 ₪ להבטחת עדותו של המומחה, וכך אני מורה.

נראה כי בית משפט קמא הכניס רכיב זה להחלטה קמא ביוזמתו המלאה (וכך אף ציין המשיב בתשובתו, בסעיף ה' עמ' 3), מבלי שהתבקש לכך, ומבלי שנתן למי מהצדדים לטעון בעניין זה. משכך דין רכיב זה בהחלטה קמא להתבטל, וכך אני מורה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על קבלת הערעור בחלקו, כמפורט לעיל בסעיפים 18 ו- 19.