במכתב נאמר כך:
"הנדון: טיעונים לעניין אפשרות השעיה נציב שירות המדינה, בתוקף סמכותו לפי סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, שוקל להשעות אותך משירות המדינה בעקבות חקירה פלילית נגדך בחשד לביצוע עבירה של הפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בכך שבמהלך התקופה בה כיהנת כפקיד שומה גוש דן וכסמנכ"ל רשות המיסים, ביצעת הסכמים "מיוחדים" תוך חריגה מסמכות והפרת נהלים.
אשר חייב להיות, בעיקר, לעיני נציב השרות הוא כיצד ירגיש אזרח המזדקק לשירות של עובד מדינה בתפקיד שבו מדובר; האזרח תלוי בהחלטותיו של אותו פקיד-והוא-האזרח-יודע, כי אותו פקיד מואשם בעבירה מסוג העבירות שבהן הואשם המערער; כן חייב להיות לעיני נציב השרות השיקול, כיצד תשפיע על מוסר העבודה, ועל המשמעת בעבודה, העובדה שהחברים לעבודה, ובייחוד הכפופים למרותו של אותו עובד, יודעים שנגדו תלוי ועומד בפני בית משפט אישום בעבירות מכגון אלה שבהן הואשם המערער".
במסגרת השימוע, רשאי היה התובע להעלות את כל הטענות שיש באמתחתו, ובכלל זה טענות לגבי כך שהשימוע שנערך לו אינו אפקטיבי משום שעליו לעיין בתיקי השומה שערך כדי להיתגונן, או טענה לפיה כלל לא ניתן להחליט כי העבירות בהן נחשד הן עבירות "קלון" מבלי עיון בתיקים עצמם – וטענותיו אלו צריכות היו להישקל על-ידי נציב שירות המדינה, שייתכן ואף היה מקבלן ומחליט כי לאורן, אין להחליט על השעיית התובע.
...
על התובע היה מוטל הנטל לסתור את חזקת התקינות של פעולת הנציב, אך הוא לא הרים נטל זה.
על פי כל הטעמים הללו – מצאנו כי דין תביעתו של התובע להדחות.
סוף דבר 61.
התביעה-נדחית.
