ערעור על השעיית עובד מדינה מתפקידו

לצורך קבלת החלטה בהליך מינהלי זה נידרש אני לבחון שיקולים שנקבעו בנוהל ובפסיקה ובכללם אופי העבירה, היקפה וחומרתה, תפקידו של העובד, מידת הקשר בין תפקידו של העובד בשירות המדינה לבין העבירה המיוחסת לו, מידת ההשפעה של השארות העובד בתפקידו על אמון הציבור בשירות המדינה ועל עובדים אחרים במקום העבודה, וכן מידת ההשפעה על השארות העובד בתפקידו על המוסר והמשמעת בעבודה, כתוצאה מנקיטה בהליכי השעיה, מידת החשש מפני ביצוע עבירות נוספות במילוי התפקיד על ידי העובד, היתנהגות קודמת של העובד, השלכות ההשעיה על העובד במישור הכלכלי ונסיבות אישיות מיוחדות של העובד.

בפסיקה הודגש, כי מבין השיקולים השונים, השיקול העקרי לעניין הפעלת סמכות ההשעיה לפי הוראת סעיף 47(א) הוא טובת הציבור והשירות מן הצד האחד, ומניעת שרירות ופגיעה בעובד שבו מדובר מעבר למתחייב להשגת מטרת ההשעיה, מן הצד האחר (דב"ע (ארצי) לג 3-32 דוד יכין - מדינת ישראל, פד"ע ד' 428, 433 (1973), להלן – עניין יכין; עניין וינקלר; עניין אופיר לוי), וכי: "בדרך כלל, אין להניח שעובד מדינה, אשר נגדו תלוי ועומד הליך בפלילים, ישוב לסורו בזמן חייב להיות, בעיקר לעיני נציב השרות הוא כיצד ירגיש אזרח המזדקק לשירות של עובד מדינה בתפקיד שבו מדובר; האזרח תלוי בהחלטותיו של אותו פקיד והוא – האזרח, יודע, כי אותו פקיד מואשם בעבירה מסוג העבירות שבהן הואשם המערער...חייב להיות לעיני נציב השרות השיקול, כיצד תשפיע על מוסר העבודה, ועל המשמעת בעבודה, העובדה שהחברים לעבודה, ובייחוד הכפופים למרותו של אותו עובד, יודעים שנגדו תלוי ועומד בפני בית-משפט אישום בעבירות מכגון אלה שבהן הואשם המערער" (עניין יכין, וראו גם ע"ע (ארצי) 478/07 שוקי ויטה - נציב שירות המדינה (3.3.08), להלן – עניין שוקי ויטה, בפיסקה 26).

...

משלא מצאנו לקבל את טענות המבקשת, וכיוון שבית הדין אינו מחליף את שיקול דעתו של הנציב בשיקול דעתו שלו, ומהראיות שהובאו בפנינו עד כה עולה, לכאורה, כי הנציב שקל את כל הנתונים והשיקולים הרלוונטיים שעמדו בפניו, בהתאם להנחיות הפסיקה ונוהל ההשעיה, לא שוכנענו, לעת הזו, כי קיימת עילה המצדיקה את התערבותנו בהחלטתו.

אף בהיבט של מאזן הנוחות, אנו סבורים כי ידה של המשיבה על העליונה.

סוף דבר הבקשה למתן סעד זמני - נדחית.

התובע ציין, שהמערערת נימצאת בשירות המדינה מאז שנת 1993 ועד להשעייתה ביום 15.3.18.

בית הדין מפנה גם לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ד. ביניש בעש"מ 6526/03 עבד אלקאדר עואודה סאלח נ' נציבות שירות המדינה (20.8.03) שם נכתב בין היתר: "... כבר נקבע לא אחת כי לצורך ההכרעה בשאלת הקלון יש להביא בגדר השיקולים, בין היתר, את סוג העבירה, את אופייה, את נסיבות ביצועה ואת השאלה אם נעברה במילוי התפקיד או בקשר אליו". מסכם בית הדין את דבריו וקובע, שיישום ההלכות הנ"ל על העבירה הפלילית בה הורשעה המערערת, על רקע המעשים בהם הודתה כמפורט בכתב-האישום המתוקן, ונוכח תפקידה כמורה ומחנכת, מביא למסקנה שהמערערת הורשעה בעבירה שיש עימה קלון.

באשר לטענת המערערת שלאחר הארוע, שהתרחש ביום 2.3.17, היא המשיכה בעבודתה עד 15.3.18 ומשרד החינוך לא השעה אותה בהשעיה דחופה, והנציבות לא ראתה את המקרה בחומרה, הואיל והנציב השעה אותה לתקופה קצובה בלבד, טוענת ב"כ המשיבה, שהליך השעיה דחופה הוא בסמכות המשרד לפי שיקול דעתו הבלעדי, וכי ביום 15.3.18 הושעתה המערערת על ידי נציב שירות המדינה לאחר קבלת המלצת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה ומתן זכות שימוע למערערת.

...

באשר לסעיף 17(3) של החוק טען התובע, שנסיבות המקרה מצביעות על התנהגות בלתי הולמת של המערערת, וזאת תוך כדי מילוי תפקידה, ונוכח כל האמור ביקש לדחות את טענותיו של הסנגור.

בשים לב לכל המפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש לקבל את ערעור המערערת על גזר הדין, לבטל את אמצעי המשמעת של פיטורים ופסילת המערערת משירות המדינה (לרבות משרד החינוך) למשך שנתיים, ולתקן את גזר הדין של בית הדין כפי שאורה להלן.

לסיכום: אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין כך שהרשעת המערערת בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(6) של החוק – בעינה עומדת.

אני מקבל את הערעור על גזר הדין, ובמקום אמצעי המשמעת שקבע בית הדין, יבואו אמצעי המשמעת הבאים: (1) נזיפה חמורה.

בחודש פברואר 2019 הטיל בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (להלן בהתאמה: בית הדין המחוזי ו-הלישכה) על המערער עונשים מכוח סעיף 75 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק הלישכה) הכוללים השעיה בפועל מעיסוק בעריכת דין למשך 15 חודשים, השעיה על תנאי שתופעל אם יבצע המערער את אותן עבירות בשנית וקנס כספי.

ההליך המשמעתי השני בעיניינו של המערער נוגע לכתב אישום שהוגש נגדו בגין העלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו בעת ביקורו בתחנת מישטרה לצורך פגישה עם לקוח.

המערער לא עשה כן, וכבר נפסק לא אחת כי בקשת פסילה אינה מהוה תחליף לבקשה לתיקון פרוטוקול (ע"פ 1609/19 שוראקי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (6.3.2019)).

...

לטענתו, אמירה זו יש בה כדי להוביל למסקנה כי המותב הושפע באופן פסול מן החומרים שהוצגו בפניו בערעור השני.

בנסיבות אלו, ובשל חשיבות הערעור התלוי ועומד עבורו, המערער סבור כי יש לקבל את הערעור ולו מטעמים של מראית פני הצדק.

עיינתי בערעור על נספחיו ובאתי לידי מסקנה כי דינו להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בשים לב לכך שהוגשה בקשת רשות ערעור על ההחלטה האחרונה, עוכב בתיק עד להכרעה בית הדין הארצי וביום 13.9.2022 נדחתה בקשת רשות העירעור (מבלי שבית הדין הארצי הביע עמדה לגופם של דברים, תוך שהובהר שהתובע יוכל להעלות טענותיו בעיניין זה במסגרת ערעור על פסק הדין; בר"ע 58725-07-22).

בעוד שהתובע למד מפסקי דין שניתנו כי עובדים אחרים ברשות האוכלוסין עברו עבירות משמעתיות משמעותיות, הועמדו לדין משמעתי והורשעו, אך הם ממשיכים לעבוד בשירות המדינה ואף קיבלו שכר בזמן ההשעיה, התובע שילם מחיר כבד מבלי שעבר כל עבירה, רק מן הטעם שמילא חובתו בחשיפת שחיתויות.

התובע אמנם נתלה בעיניין גרטי ומבקש שגם בעיניינו ינתן סעד המורה למדינה לשבצו בתפקיד חלופי המתאים לו, אלא שכעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי, מר גרטי דוקא ביקש לשוב לתפקידו ברשות ההגירה וחלף זאת, בהסכמה, בשלב העירעור בבית הדין הארצי, נמצא לו תפקיד חלופי בשירות המדינה.

...

סוגיית "ויסות כוח אדם" בשירות המדינה לא מוצתה בהליך שבפנינו ואולם, מבלי שאנו קובעים מסמרות בעניין - נראה כי מדובר באפיק שראוי להיבחן כמתאים למציאת שיבוץ חלופי לחושפי שחיתויות, אשר יכול לענות על קריאת הנציב כמצוטט לעיל, למציאת "מנגנון שיקנה לעובדי ציבור חושפי שחיתויות העדפה בקבלה לעבודה בכלל הגופים הציבוריים, ככל שמדובר במשרות פנויות שאותם עובדים ממלאים אחר תנאיהן", זאת בוודאי עת מדובר בעובד אשר הוכר על ידי המבקר כחושף שחיתויות.

בנסיבות שפורטו לעיל, בהינתן השיקולים שמנינו לכאן ולכאן, לנוכח העובדה כי התובע עדיין חפץ לחזור לעבודה בשירות המדינה ולאחר שלא מצאנו כי מכלול הנסיבות שבפנינו מצדיק או מאפשר מתן סעד של אכיפה, בדעתנו להורות בשלב זה למדינה להוסיף את התובע למאגר ויסות כוח אדם למשך תקופה של שישה חודשים.

סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל, אנו דוחים את הבקשה לאכוף את יחסי העבודה בכפוף למפורט לעיל.

בגזר הדין נקבע כי המערער יפוטר ובתוך כך נאמר בין היתר (עמ' 9, ההדגשה שלנו): "יצוין כי הנאשם הושעה על ידי נציב שירות המדינה ביום 8.4.2016 (תוקף ההשעיה מיום 10.4.2016), וזאת בהתאם לסמכויות הנציב לפי סעיף 47(א) לחוק שירות המדינה (משמעת). יודגש כי השעייתו של הנאשם לא הופסקה על ידי נציב שירות המדינה, והוא הוחזר, שלא כדין, לעבודתו במועצה הדתית.

(ה1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ה), נציב השרות, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ישקול בתום שישה חודשים מיום מתן החלטה על השעיית עובד המדינה לפי סעיף זה, את האפשרות להפסיק את ההשעיה באותו מועד; החליט נציב השרות שלא להפסיק את ההשעיה במועד כאמור, ישקול מחדש, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, אחת לתשעה חודשים החל במועד ההחלטה לפי סעיף קטן זה, את האפשרות להפסיק את ההשעיה.

וכך נאמר: "ההשעיה אינה עונש והיא אינה חלק מהבירור המשמעתי בפני בית הדין למשמעת. ההשעיה הנה חיצונית לדין המשמעתי והיא נועדה להגן על השירות מפני עובד שחרב האישום המשמעתי תלויה על צוארו. ההשעיה נועדה לנתק, זמנית, את העובד מתפקידו השוטף ובכך להגן על סביבת העבודה שלו. ההשעיה נועדה גם לשמור על שמו הטוב של השירות ועל אמון הציבור במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השירות הצבורי בכללותה".   אחת מהשאלות המצויה במוקד העירעור שבפנינו היא אימתי הסתיימה השעית המערער, כשלטענת המערער זו תמה עם מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי (הגם שהורשע בו בעבירות של מירמה והפרת אמונים ושימוש לרעה בכוח המשרה) ולטענת המדינה זו עמדה בתוקפה עד תום ההליך המשמעתי (לנוכח השעייתו במסגרת ההליך הפלילי ולימים הרשעתו בו).

...

לאור כל האמור לעיל, מבחינה משפטית לצורך סיום תקופת ההשעיה נדרשה החלטה פוזיטיבית של הנציב בדבר סיום ההשעיה, ומשזו לא ניתנה לא תמה תקופת ההשעיה, כאמור בסעיף 10(5) לחוק הגמלאות.

סוף דבר – הערעור נדחה, והמערער יישא בהוצאות המשיבה 1 בסך 7,500 ₪.

בהתחשב בכך שהמשיבה 2 אפשרה למערער לחזור לעבודה טרם תום תקופת ההשעיה לא מצאנו לפסוק הוצאות לזכותה.