זו היתה גם דעתו של בא כוחה המלומד של המדינה, אשר סבר נוכח ממצאיו של בית המשפט קמא, כי ישנו ספק רב אם אכן ניתן ליחס למערערים מחמוד, נפז וג'מאל מעמד של מבצעים בצוותא, וכי "בהיתחשב במעשיהם ... (בהיותם מאופיינים 'כפעולות עזר' של שמירה והובלה) בלווי הלך נפשם ... תבקש המדינה לראות במערערים מסייעים לעבירות השוד והרצח".
סיכומם של דברים, יש לקבל את ערעוריהם של כל המערערים על הרשעתם באישום הראשון בעבירה על סעיף 407(ב) לחוק העונשין, במובן זה שהרשעתם תומר בהרשעה בעבירה על סעיף 407(א) לחוק העונשין; יש לדחות את עירעורו של סאלם על הרשעתו בעבירות שבאשום השני; כן יש לאשר את הרשעתם של מחמוד, נפז וג'מאל בעבירות שבאשום השני, זאת תוך קביעה כי אחריותם לעבירות היא מכוח היותם מסייעים לדבר עבירה, לפי סעיף 31 לחוק העונשין שלאחר תיקון מס' 39, ולא כמבצעים בצוותא.
...
השופט א' לוי, אב בית הדין בבית המשפט קמא, לא קיבל את טענת המערערים כי המבוקשים "אנסו אותם להצטרף לביצוע העבירות". ברור לו "לחלוטין שהם גמרו אומר לשוב למפעל ... על מנת להשלים את מה שבחודש ינואר 93 נכשלו בו, בעת שמלאכתם הופרעה על ידי רכב של חברת השמירה". למערערים היה גם "ברור שעל מנת לבצע את הגניבה יצטרכו להתגבר על השומר, וענין זה יהיה כרוך בהפעלתה של אלימות. ובמלים אחרות האפשרות שיצטרכו לגרום למותו של אדם תוך כדי ביצוע הגניבה, היתה לנגד עיניהם של הנאשמים ולפיכך גם לא הופתעו ממנה. העובדה שעל אף כל זאת ניגשו לבצע את העבירות, היא המלמדת שהם גם היו ערוכים לגרוע מכל - להמית את השומר. הדגש ששמו הנאשמים בעדותם על אופיים של 'המבוקשים', רק מחמירה את מצבם, שהרי בנסיבות כאלה גרימת מותו של השומר שוב אינה ענין של 'אפשרות סבירה' אלא מה שניתן להגדיר כ'וודאות מוחלטת' כמעט". המערערים גם "ידעו היטב שבצידה של עבירת הגניבה עתידים המבוקשים לבצע עבירה נוספת - לתפוס את נשקו של השומר ... כל הנאשמים היו מאוחדים בדעה שהמבוקשים אינם בוחלים באמצעים, גם לא מרצח, ועל כן הכל היו צריכים להניח, ובמידת סבירות גבוהה ביותר שהגניבה המתוכננת תהיה כרוכה גם במעשה רצח, הואיל וקשה להניח שהשומר ימסור את נשקו לתוקפיו ללא מאבק. העובדה שעל אף כל אלה יצאו הנאשמים לדרכם מלמדת שהם השלימו עם העתיד להתרחש, ואף נתנו לכך את ידם, מי פחות ומי יותר".
מסקנתו של השופט א' לוי היתה, על כן, כי לכל אחד מהמערערים "אחריות ישירה לתוצאה הסופית, אף אם לא כולם השתתפו בפועל בגרימת מותו של המנוח. מסקנה זו מתחייבת מהוראותיו של סעיף 28 של חוק העונשין, התשל"ז1977-". זאת, תוך דחיית טענתם של המערערים כי ראויים הם לחסות בצילה של הגנת ה"כורח" שבסעיף 21 לחוק העונשין.
את טענתם סומכים הם על דבריו של הנשיא אגרנט בע"פ 377/67 (דהאן נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 197, 220) כי:
"התנאי השני: כזכור, מצריך תנאי זה, שהעבירה הנדונה בוצעה תוך רדיפה אחרי המטרה המשותפת. למשל, אילו בעניננו מצא בית-המשפט שהמערער מס' 1 ירה במנהל המנוח מתוך רוגז פתאומי או כדי להתנקם בו, אזי היה מתחייב מזה שהתנאי לא נתמלא, הואיל והמניעים הללו אין ביניהם לבין מטרת השוד, ולא כלום".
המבוקשים באו אמנם למפעל גם מתוך מטרה נוספת שלא היתה למערערים, אולם בצדה היתה להם ולמערערים מטרה משותפת, להתפרץ למפעל ולגנוב ממנו.
אולם סבורני כי אין לסעיף 34א תחולה גם על יתר המערערים, מסיבה שונה.
זו היתה גם דעתו של בא כוחה המלומד של המדינה, אשר סבר נוכח ממצאיו של בית המשפט קמא, כי ישנו ספק רב אם אכן ניתן ליחס למערערים מחמוד, נפז וג'מאל מעמד של מבצעים בצוותא, וכי "בהתחשב במעשיהם ... (בהיותם מאופיינים 'כפעולות עזר' של שמירה והובלה) בליווי הלך נפשם ... תבקש המדינה לראות במערערים מסייעים לעבירות השוד והרצח".
סיכומם של דברים, יש לקבל את ערעוריהם של כל המערערים על הרשעתם באישום הראשון בעבירה על סעיף 407(ב) לחוק העונשין, במובן זה שהרשעתם תומר בהרשעה בעבירה על סעיף 407(א) לחוק העונשין; יש לדחות את ערעורו של סאלם על הרשעתו בעבירות שבאישום השני; כן יש לאשר את הרשעתם של מחמוד, נפז וג'מאל בעבירות שבאישום השני, זאת תוך קביעה כי אחריותם לעבירות היא מכוח היותם מסייעים לדבר עבירה, לפי סעיף 31 לחוק העונשין שלאחר תיקון מס' 39, ולא כמבצעים בצוותא.
