ערעור על הרשעה וקנס בחנייה בניגוד לחוק

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייניים מקומיים בחולון (כב' השופט א.צ'כנוביץ) מיום 2.10.2018, לפיו הורשע המערער על פי הודאתו בעובדות כתבי האישום שהוגשו נגדו בגין חניה על מדרכה שלא כדין, בארבעה מועדים שונים - עבירה לפי סעיפים 9(3) ו - 10(א)(3) לחוק העזר לחולון (העמדת רכב וחנייתו) התשע"א-2011 (להלן: "חוק העזר") ונגזר עליו קנס בסך 2,000 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו.

להלן בתמצית נימוקי העירעור: שגה בית משפט קמא בקבעו כי יש להרשיע את המערער – בעשותו כן היתעלם בית משפט קמא מהעובדה שלא היתה למערער ברירה אלא לחנות על המדרכה בנגוד לחוק.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טעוני הצדדים ובחנתי את הראיות שבתיק, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו בהמשך.

טענת המערער בנוגע להתנהגות פסולה ובררנית מצד המשיבה - דינה להידחות.

לאור כל האמור לעיל ומאחר ולא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בפסק דינו, אני דוחה את הערעור.

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים רמת השרון (להלן: "בית משפט קמא"), כב' השופט י' שקד, מיום 20.11.19 במסגרתו הורשע המערער, לאחר שמיעת הוכחות, בעבירה לפי סעיף 5(ד)(3) לחוק עזר לרמת השרון (העמדת רכב וחנייתו), התש"ן-1990 (להלן: "חוק העזר") בגין חניה על מדרכה בעיר רמת השרון, והושת עליו עונש של קנס בסך של 800 ש''ח. המערער לא חלק בפני בית משפט קמא כי החנה את רכבו במקום בו תועד, אלא טען כי המקום איננו "מדרכה", כי עצר את רכבו במקום לצורך נטילת חבילה מסוימת על ידי אישתו מחנות סמוכה כאשר הוא נותר בסמוך לרכב על מנת לבדוק את הגלגל וכי במקום מוצב תמרור פריקה וטעינה.

כידוע, העירעור על פסקי דין של בתי המשפט לעניינים מקומיים גם עת מדובר בעבירות של חניה בנגוד לחוק שהן בררת קנס או למעשה בררת משפט הנו ערעור בזכות.

...

אשר על כן, אני סבור כי בדין הורשע המערער בגין עבירה של חניה אסורה.

מסקנתי היא שלא היה מקום לערעור שלפני, הוא מיותר, ולפיכך ראוי לחייב המערער בהוצאות משפט לנוכח הזמן השיפוטי היקר שהושחת ללא כל סיבה ובסיס.

אני מחייב את המערער בהוצאות משפט בסך של 1,500 ש''ח. המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

הכרעת הדין וגזר הדין ניתנו ביום 1.7.18, ולפיהם הורשע המערער בעבירת חניה בנגוד לחוק העזר העירוני, והושת עליו קנס בסך 1,000 ₪.

לענין הטרוניה של המערער על דחית הדיון, הפניתה המשיבה לסעיף 97 לחסד"פ ולפיו נטל ההודעה בדבר הדיון הנדחה מוטל על בית המשפט.

...

בניגוד לכך, במקרה דנן, השטח המדובר בוודאי אינו החניון אלא הוא אחת משתיים, או מדרכה או כניסה לחניון, ולכן אין להסיק כל מסקנה מאותו תקדים, כפי שציין בית משפט קמא בצדק.

נוכח כל האמור - התוצאה היא שהערעור על הכרעת הדין נדחה לגופו.

אשר על כן – הערעור נדחה, על שני חלקיו.

לפניי ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט ד' מ' דמביץ) מיום 5.11.18 בח"נ 43883-08-17 (להלן: ״בית משפט קמא״), בגדרה הורשע המערער בעבירה אחת של חניה על מדרכה שלא נקבעה כמקום חניה מסודר בנגוד לסעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א- 1960 (להלן: "חוק עזר לירושלים") בשילוב עם תקנה 72(א)(2א) לתקנות התעבורה, התשכ”א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

וכלשונו: "מדובר בהסמכה תקינה למשעי ועל כן הדוח ניתן כדין...טענות המערער בעיניין משוללות כל יסוד ונוגדות במובהק את לשון החוק לייעול האכיפה והפיקוח הערוניים...". לעניין גזר הדין, בית המשפט קמא קבע, כי מיתחם הענישה המקובל במקרה של הרשעה בעבירת חניה לאחר ניהול הליך מלא הוא עד שילוש הקנס המקורי.

...

המערער מיקד את טענותיו בשאלה, האם העובדה כי שמו של הפקח לא פורסם ברשומות, יש בה כדי להביא למסקנה כי הודעת תשלום קנס בעבירת חנייה שניתנה לו, ניתנה בחוסר סמכות ועל כן דינה להתבטל.

בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא כי המערער ישלם את שילוש קנס המקורי בסכום כולל של 1,500 ₪.

דיון והכרעה בפתח הדברים אציין, שלאחר ששמעתי את דברי ב"כ הצדדים בדיון לפניי, עיינתי בהודעת הערעור ובתיק בית משפט קמא, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

על כן מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא, שאין חובה בדין לפרסם את שמו של הפקח ברשומות.

סוף דבר הערעור נדחה, הכרעת הדין וגזר הדין יישארו על כנם.

ב"כ המאשימה טענה כי הנאשם חנה בנגוד לחוק, כאשר חנה באמצע נתיב נסיעה ובכך היוה הפרעה ממשית לתנועה והוסיפה כי מהתמונות עולה שהרכב חנה באופן שהפריע לאוטובוס שנסע בנתיב שלצידו.

ברע"פ 7386/14 ****י נ' מדינת ישראל (11.11.14) שאף אליו הפניתה המשיבה, נדחתה בקשת רשות ערעור על הרשעה בגין חניית נכה ב'אדום-לבן' כביש בו מצויים מספר נתיבים בדומה לענייננו, אולם העירעור ובקשת רשות העירעור נדחו מהטעם שאין מקום להתערב במימצא העובדתי של הערכאה הראשונה באשר לקיומה של הפרעה ממשית לתנועה.

בעוד שלכאורה לפי סעיף 2 לחוק, נטל הבאת הראיות לקיום 4 התנאים המצטברים מוטל על כתפי הנאשם, סעיף 3א(א) לחוק קובע תנאי מקדים לרישום הודעת תשלום קנס, ולפיו על המאשימה להביא ראיה לכך שהרכב צולם מפר הוראות החוק: "לא תמסר הודעת תשלום קנס לגבי רכב הנושא תג נכה, החונה בנגוד להוראות סעיפים 2 ו-3, אלא אם כן הרכב צולם באופן המעיד על התקיימות אחת הנסיבות האמורות בסעיף 2(א)(3) או (4) או 3..." משנקבע כי ללא תעוד מצולם המעיד על אחת הנסיבות המפורטות בסעיפים הנ"ל, לא ניתן לרשום הודעת קנס לרכב הנושא תג נכה, הנטל להוכיח כי קיום אחת הנסיבות לאי-תחולת ההיתר תועד בצלום, הוא על כתפי המאשימה.

...

לעניין זה, אני סבורה כי ניתן להיעזר באמות המידה שקבע המחוקק בסעיף 3 לחוק, כאשר סעיף קטן 3(1) מתייחס לחניה בסמוך לצומת (הכניסה לחניון הקניון היא למעשה צומת) ואוסר על חניה במרחק 12 מטרים מצומת; וסעיף קטן 3(4) עניינו תחום תחנת אוטובוס.

לאור כל האמור לעיל, בנסיבות המקרה שבפניי, כאשר מדובר בחניה בכביש רחב שבו שלושה נתיבים לאותו כיוון ולכן עקיפת הרכב החונה אינה מקימה כל חשש לעצירת כלי רכב בנתיב הנגדי, במרחק גדול בהרבה מ-12 מטר מצומת הכניסה לחניון ובמרחק מספק מתחנת האוטובוס, מצאתי כי המאשימה לא הרימה את נטל ההוכחה, מעבר לכל ספק סביר, כי מתקיימת אחת הנסיבות לאי-תחולת ההיתר הקבוע בסעיף 2 לחוק.

בהתחשב במכלול הנסיבות הללו, אני סבורה כי היה על הפקחים להפעיל שיקול דעת ולהימנע ממתן דו"ח במקרה זה. סוף דבר, החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.