ערעור על הרשעה ועונש בתקיפת עובד ציבור וחבלה ממשית

בגדריו של גזר הדין הורשע המערער על פי הודאתו בבצוע עבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ונפסקו לו ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור שוב עבירת אלימות כלפי גוף, פיצוי למתלונן בסך 2,000 ₪, וכן התחייבות בסך 2,000 ₪ להמנע במשך שנתיים מבצוע עבירת אלימות כלפי גוף.

אחר זאת, ומשהודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, בית המשפט הרשיע אותו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, ובה בעת, נדחה מועד שמיעת הטיעונים לעונש לצורך קבלת תסקיר שירות המבחן.

עוד מוסיף המערער, כי גם במידה ואכן יש ברשות השר את הסמכות לאשר לאדם לעסוק במקצוע הרפואה על אף עברו הפלילי, קיים סיכון של ממש כי השר לא יאשר את בקשת המערער ובכך תתקיים פגיעה תעסוקתית אנושה, והותרת ההרשעה מעמידה את המערער תחת סיכון ממשי בהקשר זה. המערער מוסיף כי גם אם יצלח המערער את המשוכה הזו ויוסמך לעסוק במקצוע רפואה למרות העבר הפלילי, עדיין יתקשה מאוד להישתלב במעגל התעסוקה כרופא בעל עבר הפלילי הן במיגזר הצבורי והן במיגזר הפרטי, והרשעתו תעמוד לו לרועץ.

...

כך, ברע"פ 1240/19 עופר בר לוי נ' מ"י (24.3.2019), בעניינו של מבקש אשר טען כי "ככל הנראה" לא יחודש רישיון התיווך שלו, או כי עיון במרשם הפלילי עשוי להוביל לכך שלא תינתן לו הרשאה לעיסוק כמדביר, נפסק: "יתרה מכך, אני סבור כי גם אם עלולה להיפגע יכולתו של המבקש לשמש מתווך או מדביר, יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך. הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי אדם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשירותו לעסוק במקצוע מסוים הטעון רישוי, מן הראוי כי הדבר יהיה גלוי בפני גורמי הרישוי המוסמכים בעניין (ראו והשוו: רע"פ 5018/18 עומר בוזגלו נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (21.10.2018))". ברע"פ 923/19 פלונית נ' מ"י (2.4.2019) נפסק כי גם אם עלולה להיפגע יכולתה של המבקשת לשמש כעורכת דין יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך, תוך הפניה לרע"פ 5018/18 וכך נפסק: "יתרה מכך, אני סבור כי גם אם עלולה להיפגע יכולתה של המבקשת לשמש עורכת דין, יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך. הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי נאשם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשירותו לעסוק במקצוע מסוים, מן הראוי כי הדבר יבחן על ידי הגורמים המוסמכים". ברע"פ 5478/19 נטע לוין נ' מ"י (25.8.2019) נפסק, בעניינה של מפקדת בצה"ל, כי יש להשאיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך, תוך הפניה לרע"פ 5018/18 ורע"פ 923/19, ונפסק: "יתרה מכך, אני סבור כי גם אם עלולה להיפגע יכולתה של המבקשת לשמש כמפקדת בצה"ל, יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך. הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי נאשם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשירותו לעיסוק מסוים, מן הראוי כי הדבר יבחן על ידי הגורמים המוסמכים לכך (ראו והשוו: רע"פ 5018/18 עומר בוזגלו נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 9 (21.10.2018); רע"פ 923/19 פלונית נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (2.4.2019))". ביחס להותרת שיקול הדעת לגופים הרלבנטיים, אפנה לפסיקה נוספת אשר במקרים של רופא, רוקח וכבאי, קבעה כי יש להותיר את שיקול הדעת בידי הגורם המוסמך.

ככל שמופעל שיקול דעת גם בעניינו של מי אשר מבקש לקבל רישיון רפואה, הרי שכל האמור לעיל בדבר הותרת שיקול הדעת בידי מי שאמור לקבלו, ישים גם לענייננו.

שימוש במבחני העזר שהוצעו מוביל למסקנה שהמערער צלח את שני המבחנים המרכזיים שהוזכרו לצורך ביטול ההרשעה, ומכאן שיש מקום להיעתר לערעור ולבטל הרשעתו של המערער.

כתוצאה ממעשי המערער נגרמו לרופא חבלות של ממש - נפיחות בגשר האף, שטף דם מתחת לעינו הימנית, פצע שטחי באף ואודם מקומי באמה.

העובדה שהמעשים בוצעו במרפאה וכלפי רופא ואנשי צוות המרפאה, מוסיפה נופך ממשי של חומרה.

בית המשפט המחוזי דחה את עירעורו על העונש ובקשתו לקבלת רשות ערעור נדחתה תוך ציון החומרה הגלומה בתקיפת עובדי ציבור; ברע"פ 5759/20 איזברגה אסאמה נ' מדינת ישראל, המבקש הורשע בעבירות של תקיפת עובד ציבור ואיומים, שהתבטאו בהכאה בצוארו של פקח ערוני ואיומים מלוליים, בית המשפט הטיל עליו 8 חודשי מאסר בפועל, שכללו הפעלת מאסרים מותנים, לצד עונשים נלווים.

...

בסופו של דבר על העונש להלום את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם, תוך התחשבות בנתוניו ונסיבותיו של הנאשם.

בית המשפט התחשב בכל שיקולי הקולא העומדים לזכות המערער והעונש שבסופו של דבר הוטל עליו לא רק שאיננו מחמיר אתו אלא שבמידה רבה הוא מקל אתו.

הערעור נדחה.

המאשימה טענה כי בתיק המטרונית הנאשם פגע פגיעה ממשית בערכים המוגנים שעניינם שמירה על חיי אדם, שלמות גופו, כבודו וביטחונו, ושמירה על שלום הציבור ושלוותו.

בית משפט השלום קבע כי מיתחם העונש ההולם נע בין 8 ל- 20 חודשי מאסר בפועל, גזר על הנאשם 13 חודשי מאסר בפועל והפעיל מאסר על תנאי בר הפעלה של 12 חודשים באופן מיצטבר, כך שבפועל על המערער נגזר לרצות עונש של 25 חודשי מאסר.

· בעפ"ג 25897-12-18 מדינת ישראל נ' גרבאן (17.1.19), המערער הורשע בעבירה של תקיפת עובד ציבור, חבלה חמורה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים המעוגנים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין כפי שפירטתי אותם לעיל, ובשים לב לכך שהנאשם הורשע בעבירה של חבלה חמורה של עובד ציבור, אני קובעת כי מיתחם העונש ההולם נע בין 12 ובין 36 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית.

...

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים המעוגנים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין כפי שפירטתי אותם לעיל, ובשים לב לכך שהנאשם הורשע בעבירה של חבלה חמורה של עובד ציבור, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם נע בין 12 ובין 36 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים המפורטים לעיל, אני גוזרת על הנאשם בגין עבירות אלימות, מילולית ופיזית כלפי בת זוגו עונש ברף בינוני נמוך ובגין עבירה של חבלה חמורה של נהג המטרונית עונש ברף בינוני של המתחמים שקבעתי, כדלהלן: בגין התיק שבכותרת ותיק ת"פ 47096-04-22: 12 חודשי מאסר בפועל.

אני מורה על צבירת העונשים שגזרתי על הנאשם במסגרת גזר דין זה, כך שסך הכל על הנאשם לרצות עונש מאסר בפועל של 36 חודשים, מיום מעצרו 10.8.22.

בסעיף 7 לפסק דינה ב-ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל (21.8.97) (להלן: הילכת כתב), קבעה כב' הש' דורנר, כי "המנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" [ההדגשות לא במקור - זד"ל].

כב' הש' דנינו קיבל טענת ההגנה וקבע לגבי שתי הדרישות שבבסיס הילכת כתב קביעות הרלוואנטיות אף לענייננו, הגם שמדובר בארוע חמור מזה שלפני - "בין התבחינים הללו מתקיימת מעין 'מקבילית כוחות', במובן זה שככל שמעשה העבירה חמור יותר, נידרש הנאשם להוכיח פגיעה קונקרטית ולא יהא די בתרחיש תיאורטי או אף בהוכחת מידת ודאות קרובה לקיומו של נזק קונקריטי. מנגד, ככל שמעשה העבירה קל יותר, אפשר כי בית המשפט ייטה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר. אין צריך לומר כי בחינת היחס שבין תבחינים אלו תיעשה רק מקום בו ישתכנע בית המשפט כי סוג העבירה, על נסיבותיה, מאפשר לוותר על ההרשעה מבלי שיהא בכך כדי לפגוע פגיעה חמורה באנטרס הצבורי". כן נקבע כי "אין סוג העבירה לכשעצמו מחייב הטבעת כתם פלילי בל יימחה על מצחו של המערער" וכי הגם ש-"נגע האלימות מחייב אמירה שיפוטית נחרצת, על מנת למגר את הסברה השגויה לפיה בתי המשפט יגלו סובלנות כלפי אלימות כדרך לפיתרון סכסוכים... עם זאת,... אין לומר כי כל עבירות האלימות יבואו בקהל סוגי העבירות שלא ניתן יהיה לוותר על ההרשעה בקרב אלו שבוצעו ברף התחתון של עבירות אלו". ע"פ 2455-09-11 פלוראה נ' מדינת ישראל (7.12.11) - בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל ברוב דיעות ערעור מי שהורשע בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוג, איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי בת זוג וביטל הרשעתו, לאחר שקבע כי המערער "הפיק הלקח הראוי" ובהנתן עמדת אישתו, הקשר החיובי בין בני הזוג והרצון לשקם את הקשר, החשש כי "הרשעה עשויה למוטט ולפגוע בהליך השיקומי שהמערער עבר" וכן "עלולה להכשילו בקידום תעסוקתי" וכפועל יוצא "עלולה ההרשעה לפגוע קשות בקשריי המשפחה, ביחסים בין המתלוננת והמערער". נקבע כי "אין ספק שקיים אינטרס צבורי בהוקעת מעשי אלימות במשפחה ואולם בד בבד קיים אינטרס לציבור, לא פחות חשוב, בשיקום המערער ומשפחתו". ת"פ (י-ם) 66070-12-19 מדינת ישראל נגד גורדו (28.9.22) - אליו הפנה ב"כ הנאשם.

המשיב הורשע בעבירות הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור, תקיפה ושימוש בכח או באיומים למנוע מעצר.

זאת ועוד, ב-ענין אבו מדיעם קבע כב' הש' דנינו, כי "עת משתכנע בית המשפט כי סוג העבירה אינו מחייב את הרשעת הנאשם, יש בכוחו לבחון את הפגיעה בשיקומו של הנאשם בפריזמה מרוככת יותר, במובן זה שגם אם לא מוכח נזק קונקריטי או אף מידת וודאות קרובה לקיומו של נזק קונקריטי, אלא אך 'השפעה שלילית להרשעתו של המערער על עתידו המקצועי ועל סכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במיגזר הצבורי' (פרשת אברהם יצחק), הרי העולה מהמקובץ יניב מסקנה כי בנסיבות מקרה נתון, על מאפייניו, יהא בכוחו של בית המשפט לשקול את ביטול ההרשעה". וכי די בקיומה של "היסתברות קרובה למדי" שנאשם "ייתקל בקושי ממשי" להיתקבל לעבודה או לקבל רישיון "על רקע הרשעתו. למצער, ניתן לומר כי להרשעתו תהא 'השפעה שלילית' על עתידו המקצועי ועל סכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במיגזר הצבורי" כדי להוביל למסקנה שניתן לסיים את התיק בבטול הרשעה.

...

באשר לסוג העבירה ושיקולי ענישה - מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי בעבירת האיומים פגע הנאשם בערכים מוגנים של הגנה על שמירה על שלום הציבור, בטחונו וחירות הפעולה של הפרט.

" מנגד מקובלת עליי טענת בא כוח הנאשם כי נסיבות ביצוע העבירה, כאשר בין הנאשם לנפגע אין כל סכסוך קודם, מדובר בנפגע שהעיד כי מכיר את הנאשם שנים רבות, לא חש מאוים בשום שלב, הבין כי מדובר במעשה קונדס ואף צחק לאחריו.

מקובלת עלי טענת ההגנה, כי נוכח עברו הנקי, נסיבות חייו יוצאות הדופן, המלצת שירות המבחן, הודייתו בהזדמנות הראשונה, החרטה, ניהול אורח חיים נורמטיבי ויצרני, היותו פנסיונר של המשטרה, בלש ורכז מודיעין מטים את הכף לעבר ביטול ההרשעה.

סוף דבר עולה מהמקובץ כי בעניינו של הנאשם מתקיימות שתי הדרישות שנקבעו ב-הלכת כתב, שכן ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בנאשם וסוג העבירה, בנסיבות המקרה, מאפשר לוותר על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים.

אשר על כן, אני קובעת שהנאשם ביצע עבירת איומים, אולם באיזון בין האינטרס הציבורי בהתרעת היחיד והרבים, לבין אינטרס שיקום הנאשם, נוכח נסיבות חייו והחשש שהרשעה תפגע בעתידו, בהינתן ההודאה, הבעת החרטה וההתרשמות כי הסיכון שיחזור על מעשיו קטן עד מאוד - אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם, כך שההליך יסתיים ללא הרשעה.

לפנינו ערעור על פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בקריות (כב' סגן הנשיאה, השופט יוסי טורס) בת"פ 35736-08-21, לפיו הורשעו המערערים בהכרעת דין מיום 04.04.23 בעבירות נגד שוטרים והוטלו עליהם במסגרת גזר דין מיום 18.07.23 עונשי מאסר בפועל, מאסר מותנה ופצוי לעד תביעה 30.

המערער 2 הורשע בעבירות חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין; תקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382א(ב)(1) לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

...

גם אנו סבורים כי מדובר באירוע שאינו במדרג נמוך.

גם ברכיב הפיצוי לא מצאנו מקום להתערב.

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, הערעור נדחה, הן ערעורו של המערער 1 נגד הכרעת הדין והן ערעוריהם של שני המערערים נגד גזר הדין.