ערעור על הרשעה ועונש בעבירות מרמה וזיוף

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז–לוד (השופטים ד' מרשק-מרום, ז' בוסתן ו-ע' ניר נאוי) בע"פ 18475-01-19 ובע"פ 48263-01-19, מיום 21.9.2020, בגדריו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (השופטת ר' גלט) בת"פ 5583-10-15 ובת"פ 39377-09-16, מיום 26.11.2018 וכן על גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (השופט מ' מזרחי) בת"פ 44674-11-17, מיום 5.12.2018.

בגזר דינו, עמד בית משפט השלום (השופטת ר' גלט) על חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש ועל מדיניות הענישה הנוהגת כלפי עבירות דומות, ושקל במסגרת זאת את עברו הפלילי ה"המכביד" של המבקש, הכולל בין היתר עבירות אלימות, מירמה וזיוף, בגין חלקן נשא עונש מאסר בפועל.

עוד נגזרו על המבקש 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת זיוף או מירמה במשך 3 שנים; קנס בסך 100,000 ש"ח; ופיצויים בסכום כולל של 300,000 ש"ח. הדיון בערעורי המבקש בבית המשפט המחוזי על שני גזרי הדין אוחד, ושניהם נדחו בפסק דינו מיום 21.9.2020.

...

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

אשר לבקשה לחזרה מהודאת המבקש שצורפה למעשה לבקשתו למתן רשות ערעור, הרי שבהיעדר כל טענה המקימה חשש שמא מדובר בהודאת שווא ובאין כל פגם ברצונו החופשי של המבקש, אין להיעתר לה במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי – זמן רב לאחר שנגזר דינו (ראו גם רע"פ 6819/19 סרוסי נ' מדינת ישראל (28.10.2019)).

הבקשה נדחית אפוא.

אומר באופן כללי, כי אין מקום לקבוע "תעריף" מדויק המשווה בין הסכום בו שלח עורך דין ידו לבין אורך תקופת המאסר (ראו בע"פ 2143/10 שלום נגד מדינת ישראל [20.1.11], פסקה 8), אלא יש לערוך את האבחנות המתבקשות בהתאם לנסיבות עניינו של הנאשם: ע"פ 72/14 מוחסן חוסאם נ' מדינת ישראל [2.4.15]: המערער, עו"ד, הורשע על-פי הודאתו בעבירות של הלבנת הון, גניבה בידי מורשה, עבירות מירמה וזיוף ועבירות מס המפורטות בשבעה אישומים שונים.

זכוי המערער מעבירות מירמה והפרת אמונים בשל חפיפת יסודותיהם להרשעותיו בעבירות גניבה בידי עובד ציבור אינו מעלה ואינו מוריד לעניין העונש.

...

עוד אני קובעת כי הוכח, שהנאשם קיבל את הערבות אותה הפקיד המציע במכרז בהיותו בא-כוחו של בעל הנכס – הוא המתלונן, אביטל, ועבור בעל הנכס.

צוין, כי מתחם הענישה שנקבע בגין כל אחד מהמעשים נמוך בהרבה מהמתחם שהיה ראוי לקבוע בגין כל המעשים יחד, והעונש שהושת על המערער אינו חורג ממתחם זה. פסקי-דין אלו משקפים קשת מקרים רלבנטיים, כאשר לאחר ביצוע אבחנות מתבקשות, אני קובעת באישום הראשון מתחם עונש הולם אשר נע בין 7 - 10 שנות מאסר לצד עיצומים כספיים; באישום השני – מאמצת את מתחם עונש ההולם לו טענה התביעה, שנע בין 3- 5 שנות מאסר לצד עיצומים כספיים; באישום השלישי 18 - 32 חודשי מאסר לצד עיצומים כספיים, כאשר לגישתי ניתן היה לטעון גם למתחם מחמיר יותר; באישום הרביעי אני מאמצת את מתחם העונש ההולם לו טען ב"כ המאשימה, שנע בין 24 - 36 חודשי מאסר לצד עיצומים כספיים, כאשר גם כאן לגישתי ניתן היה לטעון למתחם מחמיר יותר ובכל מקרה בעל טווח רחב יותר; באישום החמישי, אני מאמצת את המתחם לו טען ב"כ המאשימה, וקובעת מתחם עונש הולם שנע בין 30 – 50 חודשי מאסר לצד עיצומים כספיים (ראו, למשל, בשינויים המחויבים: רע"פ 7135/10 יגאל חן נ' מדינת ישראל [3.11.10]).

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, כשהתחשבתי, בין השאר, בנסיבות המעשים בעלי החומרה היתרה לצד נסיבות הנאשם, אני גוזרת את דינו כדלקמן: 9 שנות מאסר בפועל.

עירעורו על ההרשעה ועל העונש נדחה, כמו גם בקשת רשות ערעור שהגיש; רע"פ 8778-18 צלאח שאויש נ' מדינת ישראל (24.12.2018), בו נידון עניינו של נאשם שהורשע בעבירות קבלת דבר במירמה והוצאת שיק ללא כסוי בכך שבקש לרכוש סחורה משני אנשים שונים בשווי של כ-80,000 ₪, תוך מסירת שיק ללא כסוי והוא נימלט מבלי לשלם את היתרה עבור הסחורות.

עירעורו נדחה וכך גם בקשת רשות ערעור שהגיש ובית המשפט העליון ציין כי "עבירות המירמה והזיוף פוגעות ביחסי האמון הבסיסיים בחברה הנחוצים לשם שגשוגה, ונדרשת החמרה בענישה בשל ביצוע עבירות אלה"; עפ"ג 55191-01-19 עוסמאן נ' מדינת ישראל (26.2.2019), בו הורשע נאשם בעבירה של קבלת דבר במירמה והוא נידון לשישה חודשי מאסר בפועל.

...

ערעורו נדחה וכך גם בקשת רשות ערעור שהגיש ובית המשפט העליון ציין כי "עבירות המרמה והזיוף פוגעות ביחסי האמון הבסיסיים בחברה הנחוצים לשם שגשוגה, ונדרשת החמרה בענישה בשל ביצוע עבירות אלה"; עפ"ג 55191-01-19 עוסמאן נ' מדינת ישראל (26.2.2019), בו הורשע נאשם בעבירה של קבלת דבר במרמה והוא נידון לשישה חודשי מאסר בפועל.

סיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הן לקולה והן לחומרה, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר.

לפיכך, לאחר שבית משפט השלום ״[ווידא] איתה יותר מפעם אחת כי היא מבינה את משמעות הודאתה והשלכותיה״, הורשעה המבקשת בעבירות של היתחזות כאדם אחר בכוונה להונות לפי סעיף 441 לחוק העונשין, התשל״ז-1977 (להלן: החוק); קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק; ניסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא בצרוף סעיף 25 לחוק; קבלת דבר במירמה לפי סעיף 415 רישא לחוק; גניבה לפי סעיף 383(א)(1) לחוק; ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק.

אשר לאישום השלישי, עמד בית משפט השלום, בין היתר, על מדיניות הענישה הנוהגת הדורשת החמרה בעונשו של מי שמבצע עבירות מירמה וזיוף; אך מנגד, על כך שמטרת המבקשת בהשגת התעוד הכוזב, אינה ידועה.

כידוע, רשות לערער על חומרת העונש תנתן במקרים חריגים בלבד, כאשר העונש שנגזר על המבקש חורג באופן קצוני ממדיניות הענישה הראויה או הנוהגת במקרים דומים (רע"פ 7166/23 אמסלם נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (28.09.2023)).

...

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, כמו גם בבקשה למינוי סניגור, הגעתי למסקנה כי דינן להידחות ללא צורך בתשובה.

בשים לב להלכה הנוהגת לפיה מינוי סניגור ציבורי לצורך בקשת רשות ערעור ב׳גלגול שלישי׳ בפלילים אינו עניין שבשגרה, בשים לב לנסיבות העניין וכן לכך שהמבקשת לא העלתה כל טעם מבורר, למעט היכרותו של סניגור ספציפי מטעם הסנגוריה הציבורית את התיק (רע״פ 2730/23 רג׳בי נ׳ מדינת ישראל, פסקה 2 (03.04.2023)), לא מצאתי להיעתר לבקשה למינויו.

הבקשה למינוי סנגור והבקשה לרשות ערעור נדחות בזאת אפוא.

לאחר שבחנתי גם את הפסיקה אליה הפנו הצדדים, מצאתי אני להפנות למקרים הבאים, חלקם מבטאים את עמדת בית המשפט העליון/ בית המשפט המחוזי ביחס למתחמי ענישה מתאימים בנסיבות אותם מקרים שיש בהם כדי להשליך לענייננו: · עפ"ג (ת"א) 65772-10-21 אהוד ברונפמן נ' מדינת ישראל (21.2.2022); ת"פ (ת"א) 47374-02-19 מדינת ישראל נ' אהוד ברונפמן 47374-02-19 (13.9.2021): המערער הורשע על יסוד הודייתו בבצוע עבירות לפי סעיף 220 לפקודה לצד 2 עבירות לפי סעיף 418 ו – 2 עבירות לפי סעיף 420 לחוק העונשין.

ב"כ המאשימה ביקש ליתן משקל לאמירה המצוטטת לעיל ביחס למיתחם הענישה שראוי היה לקבוע בעיניין רו"ח בר לבב, כשלטענתו יש בכך כדי להשליך על מיתחם הענישה שיקבע בעיניין הנאשם, אשר בשונה מרו"ח בר לבב, הורשע גם בעבירות מירמה וזיוף ובפרט האישום השני, כך שעניינו חמור יותר.

...

לאחר שבחנתי גם את הפסיקה אליה הפנו הצדדים, מצאתי אני להפנות למקרים הבאים, חלקם מבטאים את עמדת בית המשפט העליון/ בית המשפט המחוזי ביחס למתחמי ענישה מתאימים בנסיבות אותם מקרים שיש בהם כדי להשליך לענייננו: · עפ"ג (ת"א) 65772-10-21 אהוד ברונפמן נ' מדינת ישראל (21.2.2022); ת"פ (ת"א) 47374-02-19 מדינת ישראל נ' אהוד ברונפמן 47374-02-19 (13.9.2021): המערער הורשע על יסוד הודייתו בביצוע עבירות לפי סעיף 220 לפקודה לצד 2 עבירות לפי סעיף 418 ו – 2 עבירות לפי סעיף 420 לחוק העונשין.

ראו עניין אוחנה פסקה 32, שם הפנה בית המשפט לע"פ 3927/16 מדינת ישראל נ' גרשון גיא בר זיו (23.2.2017) (להלן: עניין בר זיו): "מחקרים שנערכו ביססו את הקביעה כי אפקט ההרתעה הנלווה להחמרה בענישה הוא בעל משקל רב יותר בהקשר של עבירות אנשי ציבור ועבירות כלכליות, וזאת להבדיל מאפקט חלש יותר בהקשר של עבירות רחוב ואלימות (חגית לרנאו עבריינות ואכיפת חוק 67 (2016) והאסמכתאות שם). ממצא זה מובן ואינו מפתיע, שכן עבירות אנשי ציבור ועבירות כלכליות מתבצעות בדרך כלל על ידי אנשים נורמטיביים בעלי מעמד חברתי, והאפשרות של עמידה בפני חקירה פלילית, משפט ועונשי מאסר, מרתיעה יותר מטבע הדברים 'אדם מן היישוב', ובוודאי אדם בעל מעמד חברתי וציבורי, לעומת מי שמנהל אורח חיים עברייני ומקיים מגע מתמיד עם מערכת אכיפת החוק, ובפרט מי שכבר עבר את 'החוויה' של חקירה, משפט ומאסר". באשר לאפקטיביות הרתעת הרבים ציין בית המשפט בעניין בר זיו, תוך הפניה לע"פ 677/14 דני דנקנר נ' מדינת ישראל (17.7.2014) : "גם מי שאינו סבור כי הרתעת הרבים, אולי להבדיל מהרתעת היחיד, פועלת ככלל בעבריינות ה'קלאסית' של רצח, שוד ואונס, חבלה ודומותיהן ...יוכל לסבור כי יש לה סיכוי בעבירות כלכליות, מכל מקום של 'הצווארון הלבן'. המתכנן עבירות - או שמא נאמר 'מתחמן' - ושומע כי דינו עלול להיות מאסר, אולי יחשוב פעמיים". מבלי להתעלם מכך שהענישה היא בסופו של יום אינדיווידואלית, וגם תוך מתן משקל ממשי לזכויותיו הרבות של הנאשם, להסרת המחדל, לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות (שמשקלו מוגבל ביותר בנסיבות) וליתר הנסיבות אשר פורטו (האישיות, המשפחתיות, הרפואיות והכלכליות) ואף לכך שהנאשם נחקר על ידי חוקרים שאינם מוסמכים לחקור חשד לביצוע עבירות על פי חוק העונשין אך הואשם בעבירות אלה – מסקנתי היא כי אין מקום למקם את עונשו של הנאשם בתחתית מתחם הענישה בהעדר נטילת אחריות מצידו.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 14 חודשים.