ערעור על הרשעה והעונש בעבירת העסקת עובדת זרה ללא היתר

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופט הבכיר יצחק לובוצקי; הע"ז 36042-12-16), במסגרתו הורשעו המערערים בהעסקתם של שנים-עשר עובדים זרים ללא היתר, בנגוד לסעיפים 2(א)(1) ו - (2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן: חוק עובדים זרים או החוק; ביחס למערער 2 - יחד עם סעיף 5 לחוק), והוטל קנס בסך 216,000 ₪ על המערערת 1 וקנס בסך 18,000 ₪ על המערער 2.

אשר לקביעת העונש בתוך המיתחם - בהיתחשב בהיעדרן של הרשעות קודמות; בהתרשמות בית הדין כי המערערים "למדו את לקחם"; ומאידך בכך שמדובר בהעסקה של 12 עובדים מוחלשים וכי המערערים הפיקו ממעשיהם רווח כלכלי - הועמד עונשה של המערערת על סך של 216,000 ₪ (לפי סך של 18,000 ₪ לכל עובד זר) ועונשו של המערער על סך 18,000 ₪ (1,500 ₪ לכל עובד זר), לתשלום בעשרה תשלומים חודשיים.

העירעור על הכרעת הדין סעיף 1י"ג(א) לחוק עובדים זרים קובע כי "לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעסיק, ובהתאם לתנאי ההיתר...". בהמשך לכך קובע סעיף 2(א) לחוק כי מי ש"העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו" או "העסיק עובד זר בנגוד להוראות סעיף 1 י"ג,..." עבר עבירה.

...

אשר לקביעת העונש בתוך המתחם - בהתחשב בשיקולים שפורטו על ידי בית הדין האזורי ומכלול הנסיבות אנו סבורים כי יש להעמידו על סך של 150,000 ₪, סכום הלוקח בחשבון גם את מספר העובדים הזרים שבהעסקתם הורשעה המערערת.

כיוון שקנס זה אינו נמוך מכפל הקנס המנהלי (שעמד על 20,000 ₪ בגין העסקת "מסתנן" ו - 10,000 ₪ בגין העסקת כל אחד מהעובדים הפלסטינים), אין צורך בהנמקתו "בטעמים מיוחדים שיירשמו". לא שוכנענו שיש להתערב בעונש שהוטל על המערער עצמו (גם אם הדרך בה חושב, באמצעות הכפלה אריתמטית, אינה מקובלת עלינו כפי שהובהר לעיל).

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור על הכרעת הדין נדחה.

ביום 1.5.2012 הוגש נגד המבקש ורעייתו (להלן: איריס) כתב אישום המייחס להם עבירות של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל, ללא היתר, לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים).

בית הדין האיזורי הוסיף ודחה את טענת המבקש בעיניין חלוף הזמן שבין מועד ביצוע העבירות ועד למתן גזר הדין בעיניינו, תוך שציין כי: "סקירת התיק על גלגוליו השונים מעלה, כי לבד מעיכוב בהגשת כתב האישום, אשר לא הוגש בסמוך לבקורת במסגרתה נמצאה העובדת הזרה בביתו של הנאשם [המבקש – י' א'], אלא כשנה וחצי לאחר מכן, הזמן שחלף ועבר ממועד הגשת כתב האישום ועד היום מקורו בהתדיינות משפטית שכללה בקשות מקדמיות, דיונים, ערעורים, החלטות ועוד ועוד לרבות הסכמה על עיכוב הליכים שהתארכה לכדי כשלוש שנים" משכך, קבע בית הדין האיזורי כי לא ניתן לומר שהמשיבה גרמה ל"ענוי דין", ואין בהתמשכות ההליכים בעיניינו של המבקש כדי להצדיק את ביטול הרשעתו.

בסופו של דבר, לאחר ששקל את עובדת חלוף הזמן אף בקביעת עונשו של המבקש בתוך המיתחם, השית בית הדין האיזורי על המבקש קנס בסך 10,000 ש"ח, וחייבו לחתום על התחייבות לבל יעבור עבירות בהן הורשע למשך 3 שנים.

בתוך כך, בין היתר, מלין המבקש על הרשעתו בבית הדין הארצי; העובדה כי לא בוטלה הרשעתו בבית הדין האיזורי והארצי; האכיפה הבררנית שננקטה כלפיו; ענוי הדין שניגרם לו מחמת התמשכות ההליכים נגדו; ה"כירסום" בזכותו "להליך הוגן ולמתן היזדמנות סבירה להיתגונן"; והפגיעה בזכותו "לקבל את יומו" בבית המשפט.

...

עם זאת, מקובלת עליי עמדת הערכאות הקודמות כי התמשכות ההליכים דנן אינה מצדיקה את ביטול הרשעת המבקש מחמת "הגנה מן הצדק", ויש להביאה בחשבון במסגרת גזירת עונשו (וראו: רע"פ 4244/19 טובול נ' מדינת ישראל (26.6.2019)).

בנסיבות אלה, יוצא אפוא כי המבקש ללא ספק אכן קיבל את יומו בערכאות השיפוטיות.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

בפרשת כפיר שהוזכרה לעיל, חזר בית הדין הארצי על התנאים להמנעות מהרשעה: "קיימים שני תנאים מצטברים להמנעות מהרשעה: האחד, כי ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. השני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (עניין כתב). נידרש לפיכך איזון עדין בין האינטרסים הציבוריים הרלוואנטיים וביניהם הצורך בהתרעת הרבים, הוקעה חברתית ואכיפה שיויונית, לבין הנזק הצפוי לנאשם הספציפי כתוצאה מעצם ההרשעה." בבחינת שני התנאים להמנעות מהרשעה, יש לזכור כי הנאשמת הורשעה בעבירות לפי חוק עובדים זרים, לגביהן קבע בית הדין הארצי (ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל – ניסים, פד"ע לח 145 (2002)) את הדברים הבאים: "... מדובר בעבירה חמורה, במיוחד כאשר העסקת עובדים זרים ללא היתר הופכת להיות בעיה חברתית ומוסרית. העסקת עובדים זרים, ללא היתר וללא הפיקוח של החוק ומשרד העבודה והרווחה המבטיח להם תנאי עבודה הוגנים, פוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם 'עבודה זולה'. אנו מצווים מכח עקרונות הדמוקרטיה של מדינת ישרל ומורשת ישראל להעניק יחס הוג לזר. לפיכך אין להטיל קנס סמלי או נמוך על המעסיק פועלים זרים ללא היתר מבלי שקיימים נימוקים מיוחדים..." בפרשת זלקינד עמד בית הדין הארצי על כך ש – "...במרבית המקרים מבצעי עבירות אלה הם אנשים נורמאטיביים. עם זאת, בשים לב לאופיין הכלכלי, הן מחייבות ככלל הרשעה וענישה מוחשית בעלת אופי כלכלי. ענישה ללא הרשעה פוגעת באפשרות להשיג את התכלית העומדת בבסיס העבירות הללו, שהיא לעקור מן השורש את התופעה הפסולה של העסקת עובדים זרים ללא היתר, ובנגוד ליתר הוראות החוק. מקובלת עלינו טענת המערערת בהקשר זה, לפיה, בשל אופיין ותוצאותיהן של העבירות הכלכליות כפי שנקבעו בחוק עובדים זרים, יש להזהר במתן משקל יתר לעברם הנקי ואורחות חייהם הנורמטיביים של מי שמואשם בהן, ומנגד, על מנת להבטיח את עיקרון אחידות הענישה ואת שקולי ההרתעה והגמול, יש ליתן משקל רב יותר לאופיין של העבירות, נסיבותיהן ותוצאותיהן." בהתייחס לנזק שעלול להגרם למבקשת כתוצאה מההרשעה, הוצגה חוות דעתו של עו"ד ברנזון.

...

בפרשת כפיר שהוזכרה לעיל, חזר בית הדין הארצי על התנאים להימנעות מהרשעה: "קיימים שני תנאים מצטברים להימנעות מהרשעה: האחד, כי ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. השני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (עניין כתב). נדרש לפיכך איזון עדין בין האינטרסים הציבוריים הרלוונטיים וביניהם הצורך בהתרעת הרבים, הוקעה חברתית ואכיפה שיוויונית, לבין הנזק הצפוי לנאשם הספציפי כתוצאה מעצם ההרשעה." בבחינת שני התנאים להימנעות מהרשעה, יש לזכור כי הנאשמת הורשעה בעבירות לפי חוק עובדים זרים, לגביהן קבע בית הדין הארצי (ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל – ניסים, פד"ע לח 145 (2002)) את הדברים הבאים: "... מדובר בעבירה חמורה, במיוחד כאשר העסקת עובדים זרים ללא היתר הופכת להיות בעיה חברתית ומוסרית. העסקת עובדים זרים, ללא היתר וללא הפיקוח של החוק ומשרד העבודה והרווחה המבטיח להם תנאי עבודה הוגנים, פוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם 'עבודה זולה'. אנו מצווים מכח עקרונות הדמוקרטיה של מדינת ישרל ומורשת ישראל להעניק יחס הוג לזר. לפיכך אין להטיל קנס סמלי או נמוך על המעסיק פועלים זרים ללא היתר מבלי שקיימים נימוקים מיוחדים..." בפרשת זלקינד עמד בית הדין הארצי על כך ש – "...במרבית המקרים מבצעי עבירות אלה הם אנשים נורמטיביים. עם זאת, בשים לב לאופיין הכלכלי, הן מחייבות ככלל הרשעה וענישה מוחשית בעלת אופי כלכלי. ענישה ללא הרשעה פוגעת באפשרות להשיג את התכלית העומדת בבסיס העבירות הללו, שהיא לעקור מן השורש את התופעה הפסולה של העסקת עובדים זרים ללא היתר, ובניגוד ליתר הוראות החוק. מקובלת עלינו טענת המערערת בהקשר זה, לפיה, בשל אופיין ותוצאותיהן של העבירות הכלכליות כפי שנקבעו בחוק עובדים זרים, יש להיזהר במתן משקל יתר לעברם הנקי ואורחות חייהם הנורמטיביים של מי שמואשם בהן, ומנגד, על מנת להבטיח את עקרון אחידות הענישה ואת שיקולי ההרתעה והגמול, יש ליתן משקל רב יותר לאופיין של העבירות, נסיבותיהן ותוצאותיהן." בהתייחס לנזק שעלול להיגרם למבקשת כתוצאה מההרשעה, הוצגה חוות דעתו של עו"ד ברנזון.

בחוות הדעת נכתב כי הרשעתה של הנאשמת חושפת אותה להליך פיטורים וכי מעבר להיבט הפורמלי אף עשויה להטיל כתם ולפגוע בנראות הציבורית של הנאשמת כבעלת תפקיד ציבורי רגיש, בהשוואה לאדם אחר שהיה מורשע בנסיבות דומות.

לאחר שבחנתי את מלוא טענותיה של הנאשמת לא שוכנעתי שההרשעה תפגע בה באופן קיצוני וחריג הגובר על האינטרס הציבורי שבהרשעתה ואיני סבורה כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטיה מכלל ההרשעה.

לאור האמור, הבקשה לביטול הרשעה נדחית.

בקביעת מיתחם הענישה יש להיתחשב לפיכך לא רק "בסוג העבירה שבוצעה, אלא גם בנסיבות שבהן בוצעה ובמידת אשמו של הנאשם בביצועה". בית הדין הארצי לעבודה בענין נפתלי ניסים (ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל – נפתלי ניסים, פד"ע לח' 145, 148-147 (2002)) קבע: "לחובתו של המשיב עלינו לציין כי מדובר בעבירה חמורה, במיוחד כאשר העסקת עובדים זרים ללא היתר הופכת להיות בעיה חברתית ומוסרית. העסקת עובדים זרים, ללא היתר וללא הפיקוח של החוק ומשרד העבודה והרווחה המבטיח להם תנאי עבודה הוגנים, פוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם "עבודה זולה". אנו מצווים מכוח עקרונות הדמוקרטיה של מדינת ישראל ומורשת ישראל להעניק יחס הוגן לזר.

במסגרת השיקולים לקולה, כפי שציין בית הדין הארצי לעבודה בענין דגימים נילקחה בחשבון טענת הנאשמים שלא נסתרה, כי המערער/הנאשם "כשל בהבנת החוק בהיתחשב בשהותם הממושכת של העובדים בארץ טרם תחילת עבודתם במסעדה (אחד העובדים שוהה בארץ החל משנת 2000, היינו נכון למועד תחילת עבודתו במסעדה שהה בארץ כ - 13 שנה), כך שמדובר בטעות בתום לב. אשר לטענת המדינה כי מדובר ב"עבירה כלכלית" ועל כן יש לגזור על המערערים קנס בשיעור מרתיע, הרי שבעניינינו הוכח כי שולמו לעובדים כל זכויותיהם, כך שהמערערים לא העסיקו את העובדים על מנת לחסוך בעלויות העסקה של עובדים ולהגדיל את רווחיהם".

בנסיבות אלה מצאתי כי מיתחם הענישה ביחס ל- 28 העובדים הזרים אשר הנאשמים הורשעו בהעסקתם ללא ביטוח רפואי נע בין 84,000 ש"ח ל-140,000 ₪ המשקף קנס לכל עובד בין 3,000 ל- 5,000 ₪ לגבי כל עובד.

...

משכך אני קובע לאחר שהובאו בחשבון הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; מידת הפגיעה בערך זה; מדיניות הענישה הנהוגה; והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה: העבירות בוצעו במסגרת משלח ידם של הנאשמים והעובדים נשוא כתב האישום הועסקו תקופות קצרות, לא נטען שזכויותיהם הסוציאליות של העובדים הזרים קופחו על ידי הנאשמים - כי מתחם הענישה בגין העבירה של העסקת שני העובדים הזרים ללא התר, נע בין 10,000 ש"ח ל- 30,000 ש"ח העסקת העובד ללא היתר.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי להטיל על הנאשמת קנס בסך של 10,000 ₪ בגין העסקה ללא היתר ובגין עבירות הביטוח החלטתי להטיל על הנאשמת קנס בשיעור של 154,000 ₪ המשקף את מכפלת מספר העובדים בקנס של 5,500 ₪ לכל עובד, אין להתעלם מעברה המינהלי (הוגש בדיון –קנסות משנת 2017).

אני ער לכך שמדובר ברמת ענישה נמוכה במיוחד אולם בנסיבות האישיות של הנאשם כפי שתוארו על ידי הסניגור החלטתי להסתפק בקנס זה. כמו כן יחתמו הנאשמים על התחייבות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעו למשך שלוש שנים ממועד מתן גזר הדין כאשר גובה ההתחייבות תהיה בגובה הקנס המקסימלי הקבוע לצדן של העבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק ולפי סעיפים 2(א)(3) ו-5 לחוק.

באשר למיתחם הענישה ההולם, בהיתחשב בעבירות ובנסיבות ביצוען, יש לתת את הדעת כי במחדלו של הנאשם בהעסיקו את העובדים הזרים ללא היתר כדין, הרי שיש באמור לפגוע בזכות העובדים לזכויות בסיסיות במסגרת העסקתם, זאת מאחר והעסקת העובדים ללא היתר וללא פקוח של הרשויות האמונות להעסקת עובדים זרים מאפשרת העסקתם בתנאים הנופלים מאלה שנקבעו כתנאי מינימום בחקיקת מגן.

בית הדין הארצי פסק כי לא מצא טעם המצדיק היתערבות בפסיקתו של בית הדין האיזורי באופן שיופחת סכום הקנס מעבר לקביעתו של בית הדין האיזורי, תוך שהוסיף כי בית הדין פסק במידה רבה לקולא (עניין אשרי) במקרה אחר, קבלן רשום לבצוע עבודות בנייה ושיפוצים, הורשע בעבירה של העסקת שני עובדים זרים ללא היתר כדין ונגזרו עליו קנס בסך של 30,000 ₪ וכן חתימה על התחייבות להמנע מבצוע העבירה בה הורשע למשך שלוש שנים בסך של 116,800 ₪.

עוד פרשה ממנה ניתן להתרשם מרוח פסיקתו של בית הדין ארצי היא ערעור על גזר דינו של בית הדין האיזורי אשר גזר על כל אחד מבני הזוג קנס בסך של 16,000 ₪ והתחייבות בסכום של 58,400 ש"ל להמנע מבצוע עבירה לפי חוק עובדים זרים.

...

לאור זאת, אני קובעת כי מדובר בעבירות שהן בגדר אירוע אחד (סעיף 40 יג (א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977; ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל פסקה 2 לפסק דינו של השופט פופגלמן (29.10.14)).

לאחר שנתתי דעתי לכל אלה, אני קובעת כי מתחם הענישה ההולם את האירוע הוא זה שטענה לו המאשימה בין 15,000 – 20,000 ₪.

לאחר שנתתי דעתי לכל אלה, הגעתי למסקנה כי יש להשית על נאשם קנס כספי בסך של 15,000 ₪, קנס זה ישולם ב-10 תשלומים שווים וחודשיים, הראשון בהם לא יאוחר מיום 1.8.22.