ערעור על הרשעה בתקיפה ואיומים וזיכוי מאישומי אינוס

בגין המעשים האמורים יוחסו למערער עבירות של כליאת שוא, איומים, תקיפת בת זוג, הדחה בחקירה, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה וניסיון למעשה סדום בנסיבות אינוס.

עם זאת, בית המשפט הורה על זיכויו של המערער מבצוע עבירת מעשה מגונה בכוח במסגרת ארועי יום ג' - עבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום שהוגש נגדו - מאחר שהמתלוננת העידה בבית המשפט כי היא איננה זוכרת שביום ג' ניסה המערער לגעת בחזה שלה בכוח תוך שהיא מיתנגדת למעשיו, וכן נוכח חזרתה של המדינה מיפרט זה של האישום.

טענתו המרכזית של המערער היא כי העובדה שהמתלוננת לא העידה בבית המשפט כי במסגרת ארועי יום ג' ניסה המערער לגעת בחזה שלה בכוח תוך שהיא מיתנגדת למעשיו - בנגוד לאמור בהודעתה במישטרה - יש בה "כדי להוות קושי מהותי מאוד לביסוס הרשעתו של המערער על סמך העדפת גירסתה של המתלוננת". דין הטענה להדחות, ודומני שדי בדבריו הברורים והנכוחים של בית משפט קמא, כפי שתומצתו בפיסקה 14 לעיל, לפיהם אין באמור כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת, אלא דוקא להצביע על אמינותה ועל רצונה לדייק בפרטים ולהעיד רק את אשר היא זוכרת.

אשר לגזירת עונשו של המערער בתוך המיתחם, בית המשפט זקף לחובתו של המערער, בין היתר, את העובדה שהוא לא הודה במיוחס לו ולא לקח אחריות על מעשיו (למעט הבעת חרטה מסוימת אך מסויגת ועמומה במסגרת הטיעון לעונש), את חוסר האמפתיה שלו כלפי המתלוננת לאורך שמיעת הראיות ואת עברו הפלילי (הורשע בעבר במספר עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, איומים, פגיעה בפרטיות ותקיפת סתם של בת זוג אחרת).

...

טענתו המרכזית של המערער היא כי העובדה שהמתלוננת לא העידה בבית המשפט כי במסגרת אירועי יום ג' ניסה המערער לגעת בחזה שלה בכוח תוך שהיא מתנגדת למעשיו - בניגוד לאמור בהודעתה במשטרה - יש בה "כדי להוות קושי מהותי מאוד לביסוס הרשעתו של המערער על סמך העדפת גרסתה של המתלוננת". דין הטענה להידחות, ודומני שדי בדבריו הברורים והנכוחים של בית משפט קמא, כפי שתומצתו בפסקה 14 לעיל, לפיהם אין באמור כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת, אלא דווקא להצביע על אמינותה ועל רצונה לדייק בפרטים ולהעיד רק את אשר היא זוכרת.

כמו בית משפט קמא, אף אני סבור כי בהתעקשותה של המתלוננת בבית המשפט כי היא איננה זוכרת שבוצע בה מעשה מיני במסגרת אירועי יום ג', יש כדי להשליך באופן חיובי על מהימנותה ועל האמון שעל בית המשפט לייחס לגרסתה.

סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את ערעור המערער, על שני חלקיו.

זוהי, בתמצית שבתמצית, מסגרת ההתרחשות שעליה, בעקרו של דבר, נסוב העירעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 40527-04-15 (השופט נ' זלוצ'ובר, השופטת י' רז לוי והשופט ש' פרידלנדר), בגדריו הורשע המערער בעבירות של אינוס, שוד בנסיבות מחמירות וכליאת שוא, ונגזר עליו לרצות עונש של 7 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על-תנאי; כמו כן, הופעל לחובתו מאסר על-תנאי למשך 4 חודשים לריצוי במצטבר.

מנגד, שקל בית המשפט המחוזי לחומרה את עברו הפלילי של נתנאל – לחובתו מספר הרשעות בעבירות של תקיפה 'סתם', איומים, והפרעה לעובד ציבור, וכמו כן קבע כי יש ליתן משקל לשיקולי הרתעה ולערך של הגנה על שלום הציבור.

לבסוף טוען נתנאל, כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי שהביאו לזיכויים של ישראל ואדוארד, היו צריכות להוביל גם לזיכויו-שלו: "לא יעלה על הדעת כי פגימה בדברי המתלוננת ביחס לאחרים בכתב האישום [...] לא תעשה רושם כלל ביחס לעניינו של המערער כאן" (שם, עמוד 1); זאת, בייחוד לנוכח העובדה שהתשתית הראייתית בעיניינם של השניים האחרים זהה לחלוטין לתשתית שהביאה להרשעתו-שלו.

...

מכל מקום, אינני רואה בסתירה לכאורה זו כגורם המקעקע את אמינות גרסתה של המתלוננת כך שהמסקנה שהסיק בית משפט קמא שבוצע בה אקט מיני כפי שתיארה בפרטי פרטים במהלך עדותה ובשתי חקירותיה והעימות במשטרה, היא המסקנה המתבקשת בנסיבות העניין.

אין בידי לקבל הטיעון.

לסיכום, לו תישמע דעתי תעמוד הרשעתו של המערער בעבירת האינוס בעינה משהוכחה מעבר לכל ספק סביר ולא מצאתי כי נפל פגם בהכרעתו של בית המשפט קמא בעניינה.

רקע ועיקרי כתב האישום המתוקן המערער הורשע על-פי הודאתו בהסדר טיעון בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, בעבירת אינוס, בשלוש עבירות של תקיפת בת זוג ובשלוש עבירות איומים.

בית המשפט המחוזי עמד גם על נסיבותיו האישיות של המערער, תוך שהוא נידרש לעברו הנקי ונותן משקל מסוים לעדויות האופי שהובאו לזכותו.

...

העונש מוצדק, ואין מקום להתערב בו. דיון והכרעה דין הערעור להידחות.

בסיכומו של דבר, לא נטען בערעור אלא שהמשקל שניתן לכל שיקול אינו משקל הולם, אך אין די בכך להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין.

על סמך האמור החלטנו לדחות את הערעור.

]השופט מ' מזוז: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ש' דותן, מ' לוי, ו- י' לוי) בתפ"ח 46392-08-15, במסגרתו הרשיע בית המשפט את המערער ביום 22.3.2017 בבצוע שתי עבירות אינוס וכן בעבירות של מעשי סדום בנסיבות אינוס (ריבוי עבירות), תקיפה, איומים ופגיעה בפרטיות, וביום 19.7.2017 גזר עליו עונש מאסר בפועל בן 18 שנים, וכן עונשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלוננות.

בשל המעשים האמורים יוחסו למערער בכתב האישום שתי עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (בגין האישומים הראשון והשלישי), ריבוי עבירות של מעשה סדום בנסיבות אינוס, לפי סעיף 347(ב) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (בגין האישומים הראשון והשלישי); עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין (בגין האישום השני); שתי עבירות של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(1) וסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) (בגין האישומים השני והרביעי); ריבוי עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין (בגין האישום השלישי); ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין (בגין האישום הרביעי).

הכרעת הדין ביום 22.3.2017 הרשיע בית משפט קמא, פה אחד, את המערער בעבירות שיוחסו לו בשלושת האישומים הראשונים וזיכה אותו מהאשום הרביעי.

...

על כן, יש להתמקד בבחינת ליבת הגרסה של נפגע העבירה ובשאלה האם המקשה כולה היא אמינה מעבר לספק סביר - "הליך שחזור האירועים האלימים על ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה... לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המִקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק..." (ע"פ 993/00‏ נור נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(6) 205, 233 (2002)).

סיכומם של דברים: על יסוד הנימוקים שפורטו לעיל, אני סבור כי הרשעתו של המערער בעבירות בהן הורשע - בדין יסודה, ויש להותיר את הכרעת דינו של בית משפט קמא על כנה.

סבורני כי העונש שהושת על המערער הולם את חומרת מעשיו ומידת אשמו ומהווה ביטוי ראוי לעיקרון ההלימה, שהוא העיקרון המנחה בענישה (סעיף 40ב לחוק העונשין).

(יוער כי בכתב האישום יוחסה לנאשם עבירה של הפרת צו הפיקוח בגין כך שהציע למתלוננת בתיק לבצע בביתה עבודות שפוץ, ולעניין זה קבענו כי עובדה זו שבכתב האישום לא הוכחה) כאמור, בהכרעת הדין מצאנו לזכות את הנאשם מעבירת האינוס ולהרשיעו בעבירה של הפרת צו הפיקוח בכך שהגיע לבית המתלוננת, לאחר תאום עמה, לצורך קיום יחסי מין בתמורה ובכך הפר את צו הפיקוח, אשר אסר עליו, בין היתר, לעבוד בעבודה המאפשרת שהייה ביחידות עם נשים.

עוד נפנה לע"פ 3217/14 פלוני נ' מדינת ישראל (31.07.2016) בו הורשע נאשם בעבירות של אינוס ומעשה סדום (3 עבירות), תקיפה, איומים, מעשה פזיזות ורשלנות והדחה בחקירה ובעדות וכן בעבירה של הפרת צו פקוח בגינה הוטלה עליו שנת מאסר בפועל.

נוסיף ונפנה לעוד פסק דין נוסף, מבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתן במסגרת עפ"ג 5723-10-15 פבלו ארטפוך נ' מדינת ישראל (11.11.2015)‏‏ עניינו ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום אשר הרשיע את המערער על-פי הודאתו בשש עבירות של הפרת צו פקוח, באיומים ובהטרדת עד. נגזרו עליו 12 חודשי מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי (חודשיים בחופף ושלושה חודשים במצטבר), כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 15 חודשים.

...

קיימת, אם כך, חשיבות מכרעת באכיפה דווקנית של צווי פיקוח על עברייני מין מורשעים, על מנת להרתיעם מהפרת הצו.

על אלו נוסיף את הצורך בהרתעת הנאשם עצמו מפני הפרה נוספת של צו הפיקוח אשר ניתן כנגדו לאחרונה, כאשר מדבריו האחרונים וגם מן העובדה שביצע את העבירה בהיותו נתון בטיפול עולה כי נדרשת ענישה מרתיעה, ואת החשיבות שבהעברת המסר לעברייני מין מורשעים כי הפרת צו פיקוח תוביל לענישה מוחשית.

על כל אלו, החלטנו לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: א. 11 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 25.7.22.