ערעור על הרשעה בתקיפה בנסיבות מחמירות

בע"פ 1985-18 דורון אביטן נ' מדינת ישראל (21.06.18) המערער הורשע על פי הודאתו בתקיפה בנסיבות מחמירות.

...

בע"פ 2037-13 סאלח מחאג'נה נ' מדינת ישראל (26.6.13), נדחה ערעורו של נאשם שהורשע בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין.

בסופו של דבר, שירות המבחן העריך, בין היתר על רקע חומרת האירוע והתנהגותו התוקפנית הקיצונית של הנאשם במהלכו, שקיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות דומה בעתיד, במיוחד כאשר הנאשם תחת השפעת אלכוהול.

נוכח כל האמור, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשם 1 28 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

המערער הורשע על פי הודאתו בתקיפה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני.

...

סוף דבר, אף אם התקופה אינה קצרה, יש בה לשקלל את הנימוקים לקולא ולחומרא.

הפוך והפוך בפסק דינו הקצר, ולא תמצא בו כל דיון של ממש בשאלה מהן הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה בהן התחשב בית המשפט קמא, בהגיעו למסקנה כי עונשו של המערער צריך להיות באזור אמצע המתחם (20 חודשי מאסר).

לאור האמור לעיל, סבורני כי חובתנו להשלים את שהחסירה הערכאה קמא, ולהורות כי עונשו של המערער יופחת במידת מה, באופן שימקמו במיקום הראוי לו במתחם שקבע בית המשפט קמא.

המשיבה כאמור לעיל לא עמדה על הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והבהירה כי אכן חלקו של המערער בתקיפת נג'אתי היה פחות מזה של מערערים מרכזיים אחרים, וקיים ספק אם הנפת מקל העץ שכוונה לעבר נג'אתי פגעה בו. עם זאת, נוכח העובדה שהמערערים ובכלל זה המערער, נערכו למתקפה מצד המשיבים כשהם מצטיידים בכלים, כאשר המערער ניצפה כשהוא מנפנף עם מקל העץ לעברו של נג'אתי, לעמדת המשיבה יש להותיר את הרשעתו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות על כנה.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עיינתי בכתב הערעור על נספחיו ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, כמו גם צפיתי מספר רב של פעמים בקטעי מצלמות האבטחה וסרטוני הווידאו שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחברותיי לעשות.

ממכלול חומר הראיות עולה המסקנה החד-משמעית כי []המערער תקף את נג'אתי בצוותא חדא עם שלושה נוספים אשר פגעו בו קשות.

סוף דבר, אציע לחברותיי כי נדחה את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות לפי הכרעת הדין המותקנת כאמור בפסק דיננו החלקי מיום 29.7.2019 – וכי זו תעמוד על מכונה.

כך, ברע"פ 1240/19 עופר בר לוי נ' מ"י (24.3.2019), בעיניינו של מבקש אשר טען כי "ככל הנראה" לא יחודש רישיון התיווך שלו, או כי עיון במירשם הפלילי עשוי להוביל לכך שלא תנתן לו הרשאה לעיסוק כמדביר, ונפסק: "... אני סבור כי גם אם עלולה להפגע יכולתו של המבקש לשמש מתווך או מדביר, יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך. הדבר עולה בקנה אחד עם האנטרס הצבורי שכן משנמצא כי אדם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשירותו לעסוק במקצוע מסוים הטעון רשוי, מן הראוי כי הדבר יהיה גלוי בפני גורמי הרשוי המוסמכים בעיניין (ראו והשוו: רע"פ 5018/18 עומר בוזגלו נ' מדינת ישראל, בפיסקה 9 (21.10.2018))". ברע"פ 5478/19 נטע לוין נ' מ"י (25.8.2019) נפסק, בעיניינה של מפקדת בצה"ל, כי יש להשאיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך, ונפסק: "... מן הראוי כי הדבר יבחן על ידי הגורמים המוסמכים לכך". ביחס להותרת שיקול הדעת לגופים הרלבאנטיים, ר' פסיקה נוספת במקרים של רופא, רוקח וכבאי, בה קביעות כי יש להותיר את שיקול הדעת בידי הגורם המוסמך - רע"פ 5100/14 ד"ר אחמד מסארוה נ' מ"י (28.7.2014), בו נדחתה בקשת רשות ערעור של רופא אשר הורשע בעבירה של תקיפה סתם ונקבע כי "צדק בית משפט קמא בכך שהותיר את הדיון בסוגיה זו לועדת המשמעת, אשר תעשה כחוכמתה"; רע"פ 654/13 פאדי אבו בכר נ' מ"י (26.2.2013) בו נדחתה בקשת רשות ערעור של רוקח נפסק כי "שיקוליו של הגורם המקצועי, בהקשר זה, אינם זהים לשיקולי בית המשפט, בבואו להרשיע נאשם שאשמתו הוכחה מעל לספק סביר"; רע"פ 5861/11 יצחק **** נ' מ"י (18.8.2011) בו הורשע המבקש, כבאי בעיסוקו, נקבע כי קיים סיכוי גבוה לפיטורים, אך חזקה על המבקש שיביא את דברי בית המשפט ביחס העומד לזכותו לרבות המלצות ותפקוד "והועדה תשקול כאשר תשקול ולה שיקול הדעת". בעפ"ג (מחוזי - חי') 921-02-15 פלוני נ' מ"י (30.4.2015) נדחה ערעור על הרשעה בעבירה של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות של בת זוג.

...

בהתחשב במעשה העבירה, תוצאה של אי הרשעה, אפילו בנסיבותיה המיוחדות של המערערת ואף בשים לב לנזק הנטען, תביא לפגיעה בשיקולי הענישה ובמיוחד לפגיעה בעיקרון הרתעת הרבים וכן בפגיעה בעיקרון השוויון ביחס לנאשמים המורשעים בעבירה דומה (הנדונים למאסר ממושך בפועל, מאחורי סורג ובריח).

לפיכך במקרה זה, נוכח סוג העבירה אותה ביצעה המערערת, חומרתה ונסיבותיה, וגם בהתחשב בטעמי השיקום התומכים בבחינת אפשרות לביטול ההרשעה, עדיין מתקבלת המסקנה כי יהיה בוויתור על ההרשעה כדי להביא לפגיעה מהותית בשיקולי הענישה האחרים ובהם בעקרון ההרתעה ובעקרון השוויון.

על כן, גם בכל הנוגע למערערת ראוי שלא להתערב בפסיקתו של בית המשפט קמא אשר בחן את הדברים ומצא שלא לבטל ההרשעה, ויש לדחות את הערעור.

ב"כ המאשימה הפניתה לפסקי הדין הבאים: · ע"פ 1985/18 אביטן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים 21.06.2018) – המערער הורשע על פי הודאתו בתקיפה בנסיבות מחמירות.

...

בית המשפט מצא לחרוג ממתחם העונש משיקולי שיקום, ונוכח הצעדים שנקטו הנאשמים כדי לכפר על מעשיהם במסגרת סולחה והפיצוי ששילמו.

לאור כל האמור, בהתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בהם, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנהוגה, אני קובעת את מתחם העונש ההולם, במקרה דנא, בין 6 חודשי מאסר בפועל ל- 24 חודשי מאסר בפועל.

סוף דבר לאור האמור לעיל, ולאחר שקלולם של מכלול הנסיבות לכף חומרה ולכף קולא, כפי שפורטו לעיל, אני מתרשמת, כי יש לגזור את עונשם של הנאשמים בקרבת הרף התחתון של מתחם העונש ההולם, וגוזרת על הנאשמים עונשים כדלקמן: על הנאשם 1 יוטלו העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.