ערעור על הרשעה בשוחד בהסתמך על עדות עד מדינה

האם הוכחה עבירת השוחד? בטרם דיון – הסתמכות על עדותו של ארביב כעד מדינה כידוע, לשם הרשעה בעבירת שוחד בהסתמך על עדותו של עד מדינה אין צורך בתוספת ראייתית (ראו סעיף 296 לחוק העונשין והשוו לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; על היחס בין שני הסעיפים עיינו: ע"פ 385/87 תלאוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 140, 150-147 (1988)).

ראשית, בעצם מעורבותו של ראש העיר בקידום הפרויקט, וברצונו העז לדאוג לכך; פקידי ערייה שונים העידו, בהקשרים שונים, על כך שבר הביע היתעניינות חריגה והפעיל לחץ מיוחד לקידום הטיפול בעינייני הפרויקט במהירות האפשרית (ראו פסקה 413 להכרעת הדין, לעניין שנויי התב"ע; פסקה 420 לעניין זרוז מינוי שמאי מכריע; פסקה 422, לעניין ההחלטה שלא לערער על השומה).

אעיר, כי במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי טען בר כי הסתמכותו על עו"ד עברון גם מקימה עבורו הגנה פלילית לפי סעיף 34יט לחוק (טעות במצב המשפטי); בעירעור שלפנינו לא נטענת עוד טענה זו, ובר מיתמקד בטענה שיש לקבוע, בשל הסתמכות זו, כי לא היה לו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה, וכן כי הדבר מהוה שיקול נוסף לכך שאין מדובר בנגוד עניינים מן הסוג החמור, העולה כדי הפרת אמונים.

...

מקרה זה מדגים את הקושי שבניהול כמה הליכים מקבילים שעניינם באותה פרשה: אנו מצויים בהליך פלילי, ומשעה שאין המדינה מבקשת לראות בהסדר משום ראיה – וטוב שכך – לא התבהר באיזו מסגרת מבוקש להגישו ואיזה משקל יש ליתן לו. סופו של דבר – לא ראינו לקבל את בקשת המדינה.

דוד לוי השופט נ' סולברג: בגין הרשעתו בעבירת מתן שוחד במסגרת האישום הרביעי, הושת על לוי עונש של 22 חודשי מאסר בפועל; שנת מאסר על-תנאי; וקנס בסך של 200,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי ציין כי מחד גיסא נתן לוי שוחד בסכום ניכר, ואולם מאידך גיסא לא קיבל בסופו של דבר כל טובת הנאה, שכן פרויקט הילקרסט לא אושר.

מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור על גזר הדין.

בית המשפט המחוזי נימק את ההקלה שהקל על גייר בכך שלא הוכחה כוונת שוחד בעת מתן ההלוואה לבר, אלא זו התגבשה רק בחלוף הזמן, וכן בכך שגייר לא הפיק בסופו של דבר טובת הנאה מן השוחד.

להשלמת התמונה אציין, כי נגד פלאח ווינשטיין הוגשו כתבי אישום בגין מתן שוחד וקבלת שוחד, הם הורשעו, נגזר דינם וערעוריהם תלויים ועומדים בבית משפט זה. הכרעת דינו של בית משפט קמא בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה של קבלת שוחד מפלאח בין השנים 2006 עד 2010 בסך של לא פחות מ- 150,000 ש"ח ובעבירה של שדול למתן שוחד נשוא האישום הראשון.

המערער טען כי פלאח מסר את האמרות המפלילות נגד המערער מתוך ציפייה לקבל טובת הנאה, כך שלמרות שהצעתו לשמש כעד מדינה נגד המערער נדחתה, עדיין נידרש חזוק משמעותי לשם הרשעת המערער ובית המשפט קמא שגה משלא קבע מהו טיב החיזוק הנידרש.

אין מקום להתערב בעונש שהושת על המערער שכן הוא הולם את חומרת מעשיו ואת מידת אשמתו, ומבטא את מדיניות הענישה הראויה בעבירות של שוחד, מירמה והפרת אמונים, תוך היתחשבות בשקול חלוף הזמן, בדברי העדים מטעם המערער שהעידו לעונש, ובמצבו הבריאותי של המערער.

מטעם זה, ייתכן שבית המשפט יתקשה להסתמך על עדות שניתנה מתוך תקווה סובייקטיבית לקבלת תמורה ללא תוספת ראייתית משמעותית.

הרשעתו של המערער התבססה על עדותם ואמרותיהם של שורת עדים, אותם מצא בית המשפט כמהימנים.

...

הרשעתו של המערער התבססה על עדותם ואמרותיהם של שורת עדים, אותם מצא בית המשפט כמהימנים.

בהינתן העובדה שהכרעת הדין התבססה על ממצאי עובדה וקביעות מהימנות לא מצאתי עילה להתערב בהכרעתו של בית המשפט באישום זה. גם בטענה של זיכוי בנימוק של זוטי דברים לא מצאתי ממש, ודינה להידחות.

לאור כל האמור אציע להעמיד את עונשו של המערער על 30 חודשי מאסר תחת 36 חודשי מאסר.

לכלל זה נקבע חריג בעבירות משחקים אסורים ושוחד (סעיפים 232 ו-296 לחוק העונשין).

ראו דבריו של השופט א' ריבלין בעיניין זה: "הרשעה על סמך עדותו של ילד בפני חוקר ילדים טעונה סיוע (סעיף 11 לחוק הגנת ילדים). דרישה זו היא בבחינת שובר הקבוע בצד ההקלה הראייתית הקבועה בחוק הגנת ילדים: מחד גיסא, מכשיר החוק את עדות הילד שנגבתה על-ידי חוקר הילדים, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, תוך פגיעה בזכותו של הנאשם לעמוד מול מאשימיו ותוך סטייה מן התפיסה הרואה חשיבות רבה בקיום חקירה נגדית של עד כאמצעי לגילוי האמת. מאידך גיסא, מבטיח החוק כי לא יורשע אדם על יסוד עדות שנגבתה על-ידי חוקר ילדים, אלא אם נמצא לה בחומר הראיות סיוע" (ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769, 783 (2002).

הנושא השני הנו פרטני למקרה זה. הוחלט פה אחד כי יש לדחות את העירעור על ההרשעה, תוך קביעה כי דרישת הסיוע מתמלאת בתיק זה. יוזכר כי הסיוע נידרש בעניינינו מאחר שהעדות העיקרית היא עדות ילדה בפני חוקרת ילדים, כאשר הילדה לא העידה במשפט.

...

עם זאת, מקובלת עליי עמדתו של חברי, כי "מוטב שהתביעה תפעל לאיתור ראיות סיוע מראש, עד כמה שתשיג ידה, מבלי להסתמך באופן מוחלט על יריעת המחלוקת, כפי שעולה מדברי הנאשם במועד ב' עוד טרם הגשת כתב האישום" (פסקה 31 לחוות דעתו של השופט הנדל).

סוף דבר, עמדתי היא, בדומה לעמדה שהוצגה על ידי חברי, השופט הנדל, כי יריעת המחלוקת תקבע, ככלל, במועד המענה לכתב האישום, וזאת בין אם בחר הנאשם לשתוק בחקירתו ובין אם מסר גרסה שונה בחקירתו במשטרה.

על יסוד האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי יש לדחות את הערעור על כל חלקיו.

הראיות העיקריות שעליהן התבססה הרשעה זו היו תוצרי האזנות סתר, שלצידן גם הראיות הבאות: עדותה של הנאשמת, אשר בהיותה שותפה של המערער, טעונה חזוק ולנוכח מסקנות בית המשפט קמא בעיניין המשקל שיש להעניק לעדותה, נקבע כי הצריכה "חזוק מוגבר"; חילופי מסרונים (ביישומון "ווטספ") בין המערער לבין הנאשמת; עדות המערער, אשר לגביה קבע בית המשפט, כי "יש בה כדי לחזק במידת מה את ראיות התביעה". בעיניין עדויותיהם של שוטרים ששרתו במחסומים והודעות של שוטרים נוספים אשר הוגשו בהסכמה, מבלי שהעידו, נקבע כי רובן היו בגדר עדות שמיעה, ומכל מקום, לא נמצא כי יש בהן כדי לחזק את ראיות התביעה.

בדיון זה העלנו לראשונה את שאלת אפשרות הרשעת המערער על סמך תוצרי האזנות הסתר, לנוכח העובדה שמלכתחילה ההיתר להאזנת סתר ניתן על יסוד חשד שהמערער עבר עבירות שוחד וגניבת רכב ולשם חקירת עבירות אלו, השונות מאלו שבהן הואשם ושבעניינן הורשע.

כך, בת"פ (שלום י-ם) 30558-10-15 מדינת ישראל נ' כהן (כבוד השופט א' גורדון, החלטה בעיניין האזנות סתר מיום 10.1.2016, הכרעת דין מיום 26.3.2016)‏, נקבע כי ניתן היה להרשיע את הנאשם בעבירות איומים שעבר כלפי שוטרים במסגרת שיחות שנקלטו בהאזנות סתר, הגם שההיתר להאזנת סתר ניתן לעניין עבירות ניסיון רצח, עבירות נשק, סחר וייבוא סמים וקשירת קשר (העירעור נדחה ובמסגרתו גם אושרה ההחלטה בעיניין תוצרי האזנות הסתר: ע"פ (מחוזי י-ם) 6338-06-16 כהן נ' מדינת ישראל (17.7.2016)).

...

בנסיבות אלו, ולנוכח המסקנה שאליה הגענו לעיל, אנו סבורים שלא ניתן היה להסתמך על תוצרי האזנת הסתר לשם הרשעתו בעבירות מסוג עוון שלפיהן הואשם בסופו של דבר.

בלעדיהם, כך עולה מהכרעת הדין של בית המשפט קמא, לא היה המערער מורשע בעבירות שבהן הורשע.

מבדיקה שערכנו וככל שידיעתנו מגעת, מאז נחקק חוק מניעת גניבות בשנת 1998, היו שניים או שלושה מקרים בלבד של הרשעות בעבירות לפי חוק זה. בדומה, הרשעה בהליך פלילי בעבירה לפי חוק המרשם הפלילי – בשונה מהרשעה בהליך משמעתי – נדירה עוד יותר (לא מצאנו מקרה נוסף של הרשעה בהליך פלילי).

לפיכך אנו מקבלים את הערעור ומורים על זיכוי המערער מהעבירות שבהן הורשע.

ב"כ המדינה הדגיש כי על אף שסעיף 54א(א) לפקודת הראיות דורש חזוק ראייתי לעדות יחידה של עד מדינה, סעיף 296 לחוק העונשין קובע כי בעבירת השוחד רשאי בית המשפט להרשיע על סמך עדות יחידה גם אם מדובר בעדות עד מדינה.

העירעור על גזר הדין במסגרת גזר הדין, הבהיר בית המשפט כי המדינה עתרה לשלושה מיתחמי ענישה: מיתחם ענישה אחד בגין האישום הששי, המתייחס לקבלת שוחד כספי מאילן, ושיעמוד על 30 עד 60 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס שנע בין 20,000 – 100,000 ₪; מיתחם ענישה שיתייחס לפרטי האישום 4-1, ושיעמוד על 36 עד 65 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, וקנס שסכומו בין 20,000 – 100,000 ₪; מיתחם ענישה שיתייחס לפרט האישום החמשי, ושיעמוד על מאסר על תנאי עד מספר חודשי עבודות שירות.

...

לאחר שהורשע המערער בעובדות כתב האישום, נגזרו עליו בסיכומו של דבר 18 חודשי מאסר בפועל.

חטא גורר חטא ומביא בסופו של דבר לפשע, ובמקרה דנן, לעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים.

בנקודה זו אני מקבל את טענת המערער, כי הטלפון הנייד, שרק הוא וברוך השתמשו בו, שאינו טלפון חכם אלא טלפון שערכו נמוך ביותר, אינו בגדר מתת, אלא אמצעי ליצירת הקשר ביניהם ותו-לא. נותר אפוא השימוש בדירתו של ברוך כעשר פעמים.

בהינתן שאין דרכה של ערכאת ערעור למצות את העונש, אני מצטרף אפוא לתוצאה אליה הגיעה חברתי ולפיה יש לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו של המערער ולהעמידו על 27 חודשים, חלף 18 החודשים שהושתו עליו בערכאה קמא.