לאחר מכן, השתטח המערער על הכביש ונמנע מליצור קשר עם נוסעי הרכבים שעצרו במקום, ומלבד אמירה כי ילדיו מתו, הוא "לא כיוון או הדריך את מחלציו, וודאי לא שיתף עימם פעולה באופן אקטיבי במאמציהם לסייע לו". בית משפט קמא לא נתן אמון בדברי המערער בחקירתו במישטרה, לפיהם הוא אמר למחלצים "יש אנשים למטה מישפחה שלי, האוטו היתדרדר עם המשפחה". בית משפט קמא הוסיף עוד, כי "ההיסטריה של [המערער], אודותיה העיד מר ראיף, היתה מדודה ונשלטת מדי, נקודתית בזמן, עילתה לא נהירה, ותעוד רפואי לה – אין". עוד הזכיר בית משפט קמא, כי המערער לא אמר דבר על גורלן של נשותיו, שאף הן היו קורבנות התאונה – וזאת "באופן האומר דרשני". אף כאן נדחתה גירסתו של המערער, לפיה הוא הזכיר את הנשים "ואולי לא שמעו". בית משפט קמא העריך, כי "היתנהגותו של [המערער] בזירת הארוע מבטאת כושר משחק מניפולטיבי ותו לאו, ואינה מגלמת, איפוא, שום קריאה אמיתית לעזרה".
היתנהלותו של המערער בבית החולים
בית משפט קמא ציין, כי המערער פונה ראשון לבית החולים "עם פציעות קלות ביותר". גם בשלב זה ביכר המערער לשתוק, אל מול חשדנותם וכעסם של בני משפחתו עליו.
העירעור על הרשעתו של המערער
בהודעת ערעור שהוגשה על ידי עו"ד עופר אשכנזי, המייצג את המערער מטעם הסנגוריה הציבורית, נטען כי מדובר "בתיק נסיבתי מתחילתו ועד סופו", מבלי שהובא בדל של ראיה ישירה לאשמתו של המערער בעבירות החמורות שיוחסו לו. עוד נטען, כי המאשימה לא הציגה כל גרסה לקרות הארוע, והיא מסתמכת על ספקולאציות והשערות, כך שבתיק זה "רב הנסתר על הגלוי". כל שהוכיחה המאשימה הוא כי רכבו של המערער, על נשותיו ובנותיו, היתדרדר לתהום וכי המערער מסר גרסה שקרית.
בהמשך הודעת העירעור, נטען כי סלידתו של בית משפט קמא מאופיו ואישיותו של המערער היא שהובילה להרשעתו, מבלי שהיו ראיות מספיקות לחובתו, "ואין די בעדויות לגבי אופיו, אישיותו והתנהגותו של המערער בכדי ללמד על אשמתו בעבירות הרצח". כך, לא היה מקום להסיק כל מסקנה לחובתו של המערער מעדותה של ב', פלגשו של המערער, אשר הצטיירה כשקרנית פתולוגית ובלתי מהימנה, ואשר ביקשה לנקום במערער באמצעות הפללתו בעבירות החמורות ביותר.
עוד נטען, כי "המערער צפה ברכב מתוך סקרנותו ומתוך אהבתו לצפייה מהמצפה אל ים המלח".
אשר להאזנות הסתר לשיחותיה של ב' עם המערער, נטען, כי אין בהן "מאומה הקושר את המערער לעבירות המיוחסות לו". אכן, משיחות אלה "מתגלה המערער כאדם אשר אופיו ואישיותו אינם מעוררים אמפתיה וזאת בלשון המעטה". עו"ד אשכנזי מסכים, כי המערער "מלהטט ברגשותיהם של אחרים, חסר רגישות, אוהב ממון ונוטה לשקר". ואולם, כך נטען, אין בזאת כדי ללמד כי הוא גרם בכוונה תחילה למותן של נשותיו ושל אחת מבנותיו.
...
לסיכום, הנני סבור כי עמדה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית איתנה שהובילה להרשעתו של המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ואציע לחבריי לדחות את ערעורו על הכרעת הדין.
וכך גם נקבע בע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 289 (1997), בהתייחס למי שנדון, בין היתר, לשבעה מאסרי עולם מצטברים בגין רצח של שבעה אנשים, תוך שימוש בנשק חם:
"מסקנה זו היא הכרחית גם מנקודת מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ערך חיי אדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש, על מי שרצח אדם אחד ועל מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל תוספת עונש" (שם, בעמ' 303, מפי השופטת ד' דורנר, וראו גם, ע"פ 5417/07 בונר נ' מדינת ישראל, בפסקה 27 (13.5.2013); עניין והבה, בפסקה 150).
יישום עקרונות אלה בענייננו מוביל למסקנה ברורה וחד משמעית, כי צדק בית משפט קמא בגוזרו על המערער עונשים מצטברים, בגין 3 מעשי רצח ועבירה נוספת של ניסיון לרצח.
