ערעור על הרשעה ברצח - היעדר קינטור

ודוק, הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות (וכאמור, אין לומר שזה בלבד טיבה של הכרעת הדין בעניינינו), טבעה שתעלה לבטים בלבו של השופט המבקש להכריע או בלבו של המתבונן מן הצד; בהעדר עדות ישירה המצביעה על הדקירה שהביאה לרצח, לנצח תוכל לעלות השערה לפיה היה זה פלוני או אלמוני שביצע את הרצח.

לא יתכן חולק על קיומם של יתר רכיבי עבירת הרצח - העדר קנטור והכנה - ועל כן הוכח כדבעי כי המערער רצח את המנוח בכוונה תחילה.

עדותה של ר’ - האם השפיעה באופן בלתי תקין על הרשעת המערער בהחלטתו מיום 14.2.07 דחה בית המשפט את בקשתו של המערער להפריד את משפטו מזה של נאשמים 2 ו-3; הבקשה הוגשה בעיקר נוכח כוונת המשיבה להעיד את ר’ במשפט, כאשר עדותה - המפלילה את המערער ברצח המנוח - אמנם קבילה כלפי אבי, אולם אינה קבילה ברובה כלפי המערער, בהיותה עדות שמיעה המבוססת על דברים שאמר אבי.

...

במקרים מסוג זה נכונה ערכאת הערעור לבחון את מסקנותיה של הערכאה הדיונית לאור גרסתו העובדתית החלופית של המערער, גם אם גרסתו כפי שהושמעה בערכאה הדיונית נמצאה שקרית וקרסה, זאת על בסיס העקרון לפיו אין מרשיעים אדם על בסיס שקריו וכי שקרי נאשם אינם יכולים למלא חלל ראייתי [ראו למשל חוות דעתי בע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009), פסקה 27; והשוו: ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135, 142 (2001)], שכן נאשם מורשע על פי מסד ראייתי פוזיטיבי העומד לחובתו, אשר בתיק של ראיות נסיבתיות צריך להצביע כמסקנה יחידה אפשרית מעבר לספק סביר על אשמתו.

סוף דבר, אני מסכים לתוצאה אליה הגיע השופט רובינשטיין ולנימוקים המפורטים בחוות דעתו.

השופטת א' חיות: אני מסכימה לחוות דעתו המפורטת של חברי כב' השופט א' רובינשטיין ולמסקנתו כי דין הערעור להידחות.

לא אחת נקבע בפסיקה כי "אין יחס סביר בין התגובה לקינטור אם מצד אחד לבש הקנטור צורה של מכות-ידיים, שלא היתה בצידו כל תוצאה רצינית, ואילו מהצד האחר, בוצע המעשה הקטלני באמצעות כלי מסוכן" – ראו ע"פ 418/77 בני ברדריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (3) 3, 13 (1978) והאסמכתאות שם. סיכומו של דבר, שהתביעה עמדה בנטל להוכיח גם את היסוד של העידר קינטור ואציע לחבריי לדחות את העירעור על ההרשעה בעבירת הרצח.

...

לאחר סקירת הפסיקה ודיון מקיף בסוגיה, הגיע הנשיא ברק למסקנה כי עד שיאמר המחוקק את דברו, יש להותיר על כנו את היסוד האובייקטיבי הטהור (שאינו מתחשב בנתונים אישיים או תת-קבוצתיים של הממית).

לא אחת נקבע בפסיקה כי "אין יחס סביר בין התגובה לקינטור אם מצד אחד לבש הקינטור צורה של מכות-ידיים, שלא היתה בצדו כל תוצאה רצינית, ואילו מהצד האחר, בוצע המעשה הקטלני באמצעות כלי מסוכן" – ראו ע"פ 418/77 בני ברדריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (3) 3, 13 (1978) והאסמכתאות שם. סיכומו של דבר, שהתביעה עמדה בנטל להוכיח גם את היסוד של העדר קינטור ואציע לחבריי לדחות את הערעור על ההרשעה בעבירת הרצח.

השניים הורשעו בביצוע הרצח בצוותא חדא, ואיני מקבל טענת הסניגור כי אחריותו של המערער 1 גדולה מזו של המערער 2.

]השופט א' שהם: פתח דבר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים ר' יפה כ"ץ - סג"נ; ו' מרוז; ו-א' ואגו), בתפ"ח 1142/06, מיום 20.9.2010, אשר במסגרתו הורשע המערער בבצוע עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2), לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 274 לחוק העונשין [צ.ל. סעיף 275 לחוק העונשין – א.ש.]; והתחזות לאחר, לפי סעיף 441(א) לחוק העונשין.

לאחר זאת, פנה בית-משפט קמא לבחון את שאלת קיומו של היסוד השלילי הנידרש לשם הרשעה בעבירת הרצח, היינו "העידר קנטור", וקבע, כי לשם הוכחת קיומו של "קנטור", על הטוען לכך להוכיח, הן על פי אמת מידה סובייקטיבית והן על פי אמת מידה אובייקטיבית, כי התגרותו של הקורבן השפיעה עליו במידה כֹּה חמורה, עד שהוא איבד את השליטה העצמית, והגיב באורח קטלני.

...

עולה מהמקובץ, כי לאחר שהמערער הודה כי הוא זה שחנק את המנוחה, תוך הפעלת כוח רב על צווארה (ראו, ת/8 ב', בעמ' 17, 20, 24), עד שקיפד את חייה, הרי שמתקיים, בענייננו, גם יסוד "ההכנה" הנדרש בסעיף 301(א) לחוק העונשין.

לסיכום, המסקנה המתבקשת היא, שכבר מתחילת אירוע החניקה ועד לסופו, לא זו בלבד שהמערער היה מודע למעשיו וצפה את התרחשותה של התוצאה הקטלנית אלא שהוא חפץ בתוצאה זו, היינו: במותה של המנוחה.

השופט נ' הנדל: אני מסכים עם פסק דינו המקיף של חברי, השופט א' שהם, לפיו דין הערעור להידחות.

העירעור שלפנינו מופנה נגד הכרעת הדין, ובגדרו טוען המערער כי לא התגבש אצלו היסוד הנפשי של "כוונה תחילה", לפי סעיף 301(א) לחוק, כנוסחו דאז, ובכלל זה לא היתקיימו יסודות "ההחלטה להמית" והעדר קנטור; כמו כן כי לא הוכח מניע מצדו לרצח המנוחה, באופן המחליש את הראיות שהציגה התביעה במשפטו; וכי ניתן משקל מופרז לשקריו בחקירתו.

הטענות בעירעור המערער משיג על הרשעתו ברצח ומבקש להמירה להרשעה בהריגה.

...

המסקנה היא כי גם לפי הדין החדש אין המערער עומד בתנאי הקנטור.

אף טענה זו דינה להידחות.

מקובלת עליי עמדת המשיבה, לפיה ברצח המנוחה על ידי המערער התקיימה הנסיבה המחמירה של גרימת המוות "באכזריות מיוחדת" שבסעיף 301א(א)(7) לחוק.

]השופטת ד' ביניש: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (מ' לינדנשטראוס, ס' ג'ובראן ומ' נאמן) אשר הרשיע את המערער ברצח אימוֹ וגזר עליו בגין הרשעה זו מאסר עולם.

לכאורה, נוכח הרשעתו של המערער ברצח הוֹרֶה לפי סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין, אין לנו עוד צורך לידון בטענה זו. על פי סעיף 300(א)(1) די בכך שיתקיים במבצע העבירה היסוד הנפשי "במזיד", שהוא, על פי סעיף 90א(1) לחוק העונשין, יסוד נפשי של מודעות גרידא, ואין הכרח להוכיח בגדריו את יסודות הכוונה התחילה, ובהם, את יסוד העדר הקנטור.

...

מסקנה נחרצת זו של הועדה נתמכה גם בחוות הדעת שקדמו לה. בכל חוות הדעת ציינו הרופאים המומחים כי לליקוי הנפשי ממנו סובל המערער לא הייתה השפעה על תפקודו בעת ביצוע המעשה.

אשר על כן, נוכח עמדתם המפורשת של אנשי המקצוע, המקבלים חיזוק משמעותי בהתנהגותו של המערער לאחר הרצח, לא ראינו להיעתר לבקשת בא-כוח המערער להפחית מעונשו של המערער בהתאם לאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין.

הערעור נדחה.