ערעור על הרשעה ברצח מדרגה ראשונה

השופט נ' הנדל: מונח לפניי ערעור על הכרעת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן, תה"ג 39594-07-14), לפיה המערער, מוחמד בן תאופיק נחלה, הוא בר-הסגרה לארצות-הברית לשם ריצוי עונש מאסר של 24 שנה, אשר הוטל עליו בגין ניסיון רצח מדרגה ראשונה ותקיפה באמצעות נשק בנסיבות מחמירות וכן לצורך העמדתו לדין בגין ביצוע עבירה של הפרת תנאי השיחרור בערובה.

ביום 28.7.2005, לאחר שמיעת ראיות, הורשע המערער בהיעדרו בהליך CR2844703, בבצוע עבירה של ניסיון לרצח מדרגה ראשונה (של המתלונן), לפי Illinois Complied Statutes 1992, Chapter 720, Act 5, Section 8-4 (720-5/9-1), ובתקיפה באמצעות נשק בנסיבות מחמירות, לפי Illinois Complied Statutes 1992, Chapter 720, Act 5, Section 12-4.2.

...

סוף דבר "מדינת ישראל לא תהפוך לארץ מקלט לעבריינים אשר מבקשים למלט את נפשם מאימת הדין" (דברי השופט א' א' לוי בעניין סילברמן, פסקה 11).

קבענו כי אין להיעתר לתנאיו.

על יסוד האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הערעור שהגיש המערער.

בצידה של הוראה זו נקבעה גם אפשרות סטייה מעונש החובה שכן בסעיף 301א(ב) לחוק המתוקן ניתן לבית משפט שיקול דעת לסטות מעונש החובה, "אם יימצא בית המשפט נימוקים מיוחדים שיירשמו, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד". במקרים שכאלו רשאי בית המשפט להסתפק בהרשעה על פי סעיף 300 לחוק, כלומר בהרשעה ברצח רגיל שאינה מחייבת הטלת עונש של מאסר עולם.

כך - לראשונים לא תהא זכות ערעור על ההחלטה/פסק הדין שיינתנו בעקבות הבקשה, בעוד שלאחרונים תהא זכות ערעור.

...

דומה שאין חולק כי שילוב הוראת המעבר בחוק המתקן, עם סעיף 5 לחוק העונשין, מחייבים את המסקנה כי החוק המתקן יחול גם בנסיבות תיק זה וכי יש מקום לבחון האם החוק המתקן מצדיק שינוי בהרשעתו או בגזירת דינו של הנאשם.

ר. סוקול, שופט אב"ד השופטת תמר שרון נתנאל לאחר שקראתי את חוות דעתו של כבוד האב"ד, השופט ר' סוקול ולאחר ששקלתי בדבר, הגעתי למסקנה כי עלינו לדון בבקשה שהגיש הנאשם, לגופה.

אם נאמר, כי במצב בו קיים ערעור תלוי ועומד, הסמכות לדון בבקשה לפי התיקון, מסורה רק לערכאת הערעור, ניצור מצב בו תיווצר אפליה בין שני סוגי מורשעים; בקשותיהם של מורשעים שערעורם תלוי ועומד בפני ערכאת הערעור, יידונו בפני ערכאת הערעור ואילו בקשותיהם של מורשעים שלא הגישו ערעור ופסקי הדין בעניינם הפכו חלוטים וכן אלה שהגישו ערעור לאחר פרסום התיקון יידונו, מטבע הדברים, על ידי הערכאה הדיונית.

במידה שיעלה צורך לשמיעת ראיות במסגרת דיון בבקשה, יושב ממילא הדיון בפני הערכאה הדיונית כך שזכותו של הנאשם לא תיפגע במישור זה. בסיכומו של דבר, אני מסכימה לכל האמור בחוות דעתו של כב׳ האב״ד, השופט סוקול, ובדעה כי יש לדחות את בקשת ההגנה אשר מן הראוי כי תידון בפני ערכאת הערעור.

כאן המקום לציין את עמדת כב' השופט חשין: "ואני אין לי מנוח. מה טעם מורה אותנו החוק כי עבירה שעבר המערער עבירת הריגה היא ולא עבירת רצח? והרי בלשון בני אדם נוכל בנקל לתאר את מעשהו של המערער כמעשה רצח. אכן, לא רצח מדרגה ראשונה - כמעשה רצח של שכיר לרצח - ואולם מה-טעם לא רצח מדרגה שניה? ...

(בעיניין מיכאלי עצמה הוגש ערעור על הרשעה ברצח, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לגזירת עונש מופחת והוגש ערעור נוסף על חומרת העונש, אשר יסקר מיד להלן).

דומה כי דרגת חומרתם גבוהה ממעשה הנאשם (שמא אף עולה כדי אכזריות מיוחדת, אך לא נתעמק בסווגם שכזה): ב-ע"פ 1769/14 סועאד נ' מדינת ישראל (27.1.2016) נדחה ערעור בעקבות הרשעה ברצח המנוח בדקירה לנגד עיני אישתו ובתו הקטינה.

...

בהכרעת הדין דחינו את טענת הנאשם כי מותה של המנוחה נגרם בנסיבות טבעיות כתוצאה מתחלואיה ומצאנו לאמץ את חוות הדעת של הרופאים המשפטיים, ד"ר קוגל וד"ר קריספין, אשר התיישבו עם ממצאי זירת האירוע ועם מעשי הנאשם אף כמתואר על ידו.

על יסוד כל האמור לעיל, תוך התחשבות בשיקולי הרתעת הרבים, הגענו לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשו של הנאשם בשליש התחתון של מתחם הענישה בצד מאסר מותנה.

בנסיבות העניין מצאנו לחייב את הנאשם בפיצוי לבתם היחידה של המנוחה ושל הנאשם.

סוף דבר בהתחשב במכלול השיקולים שפירטנו, אנו מטילים על הנאשם את העונשים הבאים: 20 שנות מאסר בפועל אשר ירוצו החל מיום מעצרו 13.6.2017; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירת פשע על פי סימן א' לפרק י' לחוק העונשין לרבות ניסיון; פיצוי בסך 120,000 ₪ לבתם היחידה של המנוחה ושל הנאשם.

רקע רלוואנטי המבקש הוא אסיר, המרצה מזה 10 שנים עונש מאסר עולם שטרם ניקצב, בגין הרשעתו בעבירת רצח.

המבקש סבור כי קיימת עילה למתן רשות ערעור בבקשתו, מפני שלשיטתו קיים טעם לפגם בעובדה שאסירים שונים זוכים להקף שונה של מפגשים עם בני משפחותיהם מדרגה ראשונה – כאשר המנעד לזמני הפגישות נע בין 6 ל-48 שעות בשנה.

הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר תנתן רק מקום בו הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית או נושא בעל חשיבות החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש (ראו: רע"ב 1167/16 בסון נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (22.12.2016); רע"ב 6862/16 פוקס נ' שירות בתי הסוהר (7.12.2016); רע"ב 7/86 וייל נגד מדינת ישראל (26.6.1986)).

...

לשיטתו, עניינה של הבקשה נוגעת למבקש בלבד ואינה מעלה כל סוגיית רוחב עקרונית – ומכאן דינה של הבקשה להידחות.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור.

די בכך כדי לדחות בקשה זו. יתרה מזאת, משהתקבלה עתירתו של המבקש בבית המשפט המחוזי באופן חלקי, בקשתו זו נוגעת לאיזון הראוי שמצא בית המשפט המחוזי בעניינו של המבקש, איזון אשר לא מצאתי כי יש מקום להתערב בו במסגרת בקשה זו. סוף דבר, הבקשה נדחית.

מתגובת התובעת מתברר כי התביעה שהוגשה כנגד אדהם סולימאני נמחקה (תיק 60872-09-19), מאחר שבאותה עת טרם ניתן פסק הדין בעירעור על הרשעתו ברצח המנוח מוסא.

בעיניין אלסוחה תחם בית המשפט את מעגל הניזוקים המשניים הזכאים לפצוי בגין נזק נפשי שניגרם להם וקבע כי יהיו זכאים רק נפגעים שיוכיחו התקיימותם של ארבעה תנאים; הראשון - הניזוק המישני הוא קרוב מישפחה מדרגה ראשונה של הניזוק הישיר; השני - הניזוק המישני התרשם בעצמו מן הארוע; השלישי - נידרשת קרבה בזמן ובמקום בין הווצרות הנזק אצל הניזוק המישני לקרות הארוע; הרביעי - נידרש להוכיח פגיעה נפשית חמורה, אשר עולה כדי מחלת נפש (פסיכוזים) או הפרעת נפש (נוירוזים) שגרמו לנכות נפשית ממשית (ראו, מיני רבים ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עריית חיפה, פ"ד מו(1) 470 (1992); ע"א 3798/95 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651 (1996); רע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267 (1997) ; ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו (2/9/2002)).

התובעת מבססת עילתה על ההלכה בעיניין אלסוחה, דהיינו טוענת כי היא נזוקה משנית הזכאית לפצוי בשל הנזק הנפשי שניגרם לה. כדי לשכנע שהתקיים התנאי הראשון להילכת אלסוחה, קרבה משפחתית בינה לבין המנוח, מציינת התובעת כי לאחר רציחת אמו, היא אימצה אותו וגידלה אותו כבנה.

...

גם אם היה ניתן להתגבר על מחסור בראיות לגבי אחד מהתנאים הרי בנסיבות ובהצטברות החסרים בהוכחת התנאים הדרושים,בנסיבות אלו, כאשר התובעת לא הוכיחה את תנאי ההוראות לפיצוי, אין מנוס מקביעה שדין תביעתה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה.

התובעת הייתה נוכחת בהליך הפלילי שבו הורשע הנתבע והביעה את כאבה וצערה לפני בית המשפט, אלא שעל פי דין הצער והכאב בשל אובדן בן משפחה יקר אינם מספיקים כדי לבסס עילת תביעה, ומאחר שהתובעת לא הוכיחה את התקיימותם של התנאים הדרושים להכיר בעילתה, דין התביעה להידחות.