ערעור על הרשעה בעשיית מעשה מגונה בנסיבות מחמירות

]המשנה לנשיאה נ' הנדל: מונח לפנינו ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער – מאסר בפועל לתקופה של 6 שנות מאסר ופצוי נפגעת העבירה בסך של 75,000 ש"ח. העונש הוטל בעקבות הרשעת המערער בעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – בעילת אשה שלא בהסכמתה החופשית – ובהפרת הוראה חוקית.

אכן, בפסק דין קמא צוין כי "רמת היתנהגותו של הנאשם מונמכת באופן יחסי, וכך גם תיפקודו השכלי והקוגניטיבי". אך לצד זאת, לא ניתן להיתעלם מכך שהמערער נדון בתיק אחר לעונש מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים, בגין הרשעה בעבירות של מעשה מגונה, תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם ואיומים.

אף התאור בכתב האישום דנן מלמד כי המערער אחראי למעשיו והבין את אשר הוא עושה.

...

אלה העובדות שבהן הורשע המערער על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן: המערער – כבן 19 באותה עת – ניסה לשכנע קטינה כבת 17 וארבעה חודשים להיפגש עמו בדירה שישכור למטרה זו. הקטינה סירבה, ובסופו של דבר הסכימה לנסוע עמו לדירה שבה חשבה כי ישהו עם חברים נוספים מלבדם.

בתגובה לכך אמר המערער "מה אני ילד, אני לא אגמור בפנים", ובסופו של דבר הגיע לפורקן מיני על בטנה.

המתלוננת אמרה למערער כי היא תתלונן על מעשיו למישטרה, והוא איים עליה כי יפגע בה אם תעשה כן. כתוצאה ממכותיו של המערער האצבע הימנית של המתלוננת נישברה ונגרמו לה חבלות בגבה ובזרועה השמאלית.

אשר לעברו הפלילי של המערער, צוין כי לחובתו שתי הרשעות קודמות: האחת משנת 2012, בגין ביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות בקטין מתחת לגיל 16, תקיפת קטין תוך גרימת חבלה של ממש ושיבוש הליכי משפט, בשלה נגזר על המערער 30 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית; השנייה משנת 2020, בגין ביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות בקטינה מתחת לגיל 16, תקיפה סתם, איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בעקבותיה נגזר על המערער עונש של 13 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית.

...

דיון והכרעה דין הערעור להידחות.

סוף דבר, העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו ומתחשב כדבעי במכלול נסיבות ביצוע העבירות.

בראי האמור, אני סבור כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי לעשות.

על אף האמור, מקריאת התיק מושא העירעור (ת"פ (מחוזי מרכז) 47220-03-13 מדינת ישראל נ' באביי מקונן (נבו 03.03.2014)) נלמד כי בגזר הדין נשקלו נסיבות לחומרא ובהן נטילת אחריות חלקית של הנאשם בלבד תוך השלכת האשמה לכתפי המתלונן וכן שלילת נזקקות טיפולית על אף בעיית השתייה ודפוסי ההיתנהגות התוקפניים המאפיינים את אישיותו של הנאשם.

באשר למערער השני שם דגש על עברו הפלילי העשיר, אשר לחובתו הרשעה קודמת משנת 2010 בגין שבע עבירות שבוצעו על ידו בהיותו קטין ושבגינן נדון למאסר בפועל ועל תנאי וכן הרשעה נוספת משנת 2012 בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בקבוצה, שגם בגינה הושתו עליו עונשי מאסר, וכן העובדה שביצע את העבירות בתקופה שבה היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה.

· ע"פ 3450/17 משה דמתי נ' מדינת ישראל (נבו 10.01.2018) - ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (באר שבע) אשר גזר על המערער שהורשע בשתי עבירות שלהצתה שנעשו בבניין מגורים, עבור בצע כסף, 48 חודשי מאסר בפועל, שני עונשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי.

...

סוף דבר: אני משיתה על הנאשם 1 בגין העבירות בהן הורשע (ת"פ 55216-05-22, ת"פ 54893-05-22) את העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל, שירוצו החל מיום מעצרו של הנאשם, הוא יום 15.05.2002.

סוף דבר, אני משיתה על הנאשמת 2 בגין העבירות בהן הורשעה (ת"פ 55216-05-22), את העונשים הבאים: א. 12 חודשי מאסר בפועל, שירוצו החל מיום מעצרה של הנאשמת 2 אשר הייתה עצורה מיום 15.05.2022.

אני מורה לשבצה בתוכנית טיפול במסגרת מאסרה.

עיקר העובדות וגזר הדין מושא העירעור ביום 23.11.2022 הורשע המערער, על יסוד הודייתו בעובדות כתב אישום מתוקן, אותו ערכו הצדדים במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעונש ואשר הושג בתום הליך גישור, בעבירות כדלהלן: מעשה סדום בנסיבות מחמירות בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ושלא בהסכמה חופשית, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); וריבוי עבירות של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ושלא בהסכמה חופשית, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.

בנוסף, נטען כי הפסיקה אליה הפניתה המשיבה שונה בנסיבותיה, הן ביחס לעושה הן ביחס למעשה, מעניינו-שלו, ואין לגזור גזירה שווה מהעונשים המובאים שם. כן נטען באשר לנסיבות הקשורות במעשה ושאינן קשורות בעבירות אלא במערער, כמפורט בהרחבה בגזר הדין.

בנוסף, חזר המערער על טענתו, אותה העלה גם בפני בית המשפט קמא, לפיה בעברה של המתלוננת אירועים שגם לה השלכה על מצבה היום, ומשכך שגה בית המשפט המחוזי "אשר הטיל את מלוא האחריות על הנזק שניגרם למתלוננת על כתפי המערער". יתר על כן נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לשיקולים לקולא שהוצגו על-ידו, ושגה עת לא שקל כלל לקולא את העובדה כי המתלוננת הייתה בעת האירועים כימעט בת 16, דהיינו 'על סף' הנסיבה המחמירה בהתאם לחוק העונשין.

...

כפי שציינו בתום הדיון שנערך לפנינו, לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים מזה ומזה, באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערער; וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

דבריה הכאובים של המתלוננת בפנינו, לצד הערכת המסוכנות ותסקירי שירות המבחן, המחישו המחש היטב את הפגיעה האנושה שגרם המערער במעשיו לנפשה הרכה, והיוו חיזוק נוסף למסקנה שאליה הגענו, ושאותה שיקפנו למערער בתום הדיון.

אני מצטרפת, אפוא, לחוות דעתו המפורטת של חברי השופט ח' כבוב ולמסקנתו כי דין הערעור – על כל רכיביו – להידחות.

באישום השני יוחסו למערער עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 348(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

באשר ל-א', נמצא כי אין די בהודאת המערער לצורך הרשעתו באישום המייחס לו ביצוע מעשים כלפיו, וגם גירסתו החסרה לפני חוקרת הילדים אינה יכולה להוות תוספת ראייתית נידרשת בנסיבות העניין.

בערעורו על גזר הדין טען המערער כי העונש שהושת עליו מחמיר עמו יתר על המידה, בשים לב לגילו הצעיר בעת הארוע, לזמן המשמעותי שחלף מאז, לנסיבותיו האישיות הקשות כפי שעלה מתסקיר שירות המבחן וכן לעובדה שכתב האישום הוגש לאחר למעלה משנה אף כי חקירת הארוע לא הייתה כה מורכבת.

למהימנות זו נימצאו תימוכין נוספים בדמות עדותה של אמו, שנמצאה מהימנה, ואשר פירטה את אשר סיפר לה בנה לגבי מעללי המערער בסמוך לאחר התרחשותו של הארוע, באופן כימעט זהה לנסיבות שפורטו על ידי ב'; ועדותה של א.ח., בת דודתו של ב', שהעידה גם כן לפני חוקרת הילדים ונמצאה מהימנה על ידה, כי ב' ניסה לגעת בה באופן אינטימי, דבר העולה בקנה אחד עם עדותו של ב' לפיה המערער איים עליו שיספר לאימו על המעשה שעשה ביחס לא.ח..

...

וכך גם אינו דומה מקרה בו אדם מורשע על פי מערכת עובדות חדשה שזיקתה לגרסה העובדתית עליה התבססה האשמה מלכתחילה הינה קלושה, למקרה בו קיים קשר ענייני, הדוק וממשי בין העובדות המקוריות שעל פיהן הואשם הנאשם לבין העובדות החדשות שנתגלו במהלך הדיון (וראו: ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, פסקה 45 (4.9.2007)).

בהתחשב בכל האמור לעיל, לא ניתן לומר כי לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן.

לסיכום, נוכח כל הטעמים שפורטו לעיל, דעתי היא כי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי אינה מגלה כל עילה להתערבות.