המערערת הורשעה ביום 25.1.2011 בעבירת הריגה, על פי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ריבוי עבירות נהיגה בלא רישיון, על פי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה תחת השפעת אלכוהול, על פי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) בצרוף סעיף 68 לפקודת התעבורה; ריבוי עבירות נהיגה ללא ביטוח, על פי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל-1970 וגרמית נזק לאדם ולרכוש, על פי סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה בצרוף סעיף 68 לפקודת התעבורה.
במסגרתו, הודה הוא במיוחס לו וחלף עבירת ההריגה תוקן כתב האישום כך שיוחסה לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות, על פי סעיף 304 לחוק העונשין וכן התרה לנהוג ונהיגה ללא ביטוח.
בית המשפט ציין כי על פי תסקירי המבחן, המערערת גדלה בצילה של הזנחה רגשית קשה ובמהלך התבגרותה ניהלה אורח חיים תלוש, שבמהלכו חיה ברחוב והשתמשה בסמים ואלכוהול.
משכך, גזר בית המשפט על המערערת 7 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי של 24 חודשים למשך שנתיים והתנאי הוא שלא תעבור עבירה של הריגה ופסילה מקבלת או החזקת רישיון נהיגה למשך עשר שנים.
כן, היא עובדת ומתפקדת באופן חיובי ללא בעיות משמעת ומשולבת בסבב חופשות, לרבות חופשות בהוסטל, כחלק מתהליך טפולי הדרגתי בו היא מיועדת להמשיך לאחר שיחרורה.
בהליך הנוכחי מצאנו כי יש לתת משקל ניכר להליך השיקומי הפורה בו היא לוקחת חלק ולעודדה להמשיך בו, על אף הקשיים שודאי כרוכים בהתמודדות זו. וכבר נאמר בע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, מג (4) 170 (1989):
"כידוע, אחד השיקולים החשובים בשיקולי הענישה הוא מהותה של העבירה וחומרתה; שיקול זה קשור, בדרך כלל, בקשר הדוק עם שקולי ההרתעה, למען ישמעו וייראו. לשני שיקולים אלה מיתוסף שיקול נוסף, והוא - קיום מדיניות אחידה, ככל האפשר, שתשמש כקו מנחה וכמורה דרך בעולמה של ענישה. ושיקול אחרון זה יפה הוא במיוחד לפסיקתו של בית המשפט העליון, שהמחוקק הפקידו על קביעת מדיניות זו. בנוסף לכל השיקולים האמורים, קיים ועומד השיקול החשוב והמהותי של תקונו של הנאשם ושיקומו, ובהתקיים, במקרה מסוים, נסיבות מיוחדות ונכונות, ייתכן ששיקול אחרון זה יגבר על השיקולים האמורים האחרים ויקבע, באותו מקרה מסוים, את מידת העונש וצורתו. ענישתנו היא ענישה אינדיוידואלית של כל עבריין באשר הוא שם [...]. זאת תורת הגישה האינדיווידואלית בתורת הענישה, המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים ל'הקל' על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך תשמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שיידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים" (וראו גם ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, מז (1) 177 (1993)).
...
במקרה דנן, על אף שהעונש שהוטל אינו סוטה בצורה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה בעבירת הריגה, שהיא עבירה חמורה לכל הדעות ותוצאותיה טרגיות, מצאנו כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהעונש שנגזר והן נסיבות חייה האישיות הקשות של המערערת.
בהליך הנוכחי מצאנו כי יש לתת משקל ניכר להליך השיקומי הפורה בו היא לוקחת חלק ולעודדה להמשיך בו, על אף הקשיים שוודאי כרוכים בהתמודדות זו. וכבר נאמר בע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, מג (4) 170 (1989):
"כידוע, אחד השיקולים החשובים בשיקולי הענישה הוא מהותה של העבירה וחומרתה; שיקול זה קשור, בדרך כלל, בקשר הדוק עם שיקולי ההרתעה, למען ישמעו וייראו. לשני שיקולים אלה מיתוסף שיקול נוסף, והוא - קיום מדיניות אחידה, ככל האפשר, שתשמש כקו מנחה וכמורה דרך בעולמה של ענישה. ושיקול אחרון זה יפה הוא במיוחד לפסיקתו של בית המשפט העליון, שהמחוקק הפקידו על קביעת מדיניות זו. בנוסף לכל השיקולים האמורים, קיים ועומד השיקול החשוב והמהותי של תיקונו של הנאשם ושיקומו, ובהתקיים, במקרה מסוים, נסיבות מיוחדות ונכונות, ייתכן ששיקול אחרון זה יגבר על השיקולים האמורים האחרים ויקבע, באותו מקרה מסוים, את מידת העונש וצורתו. ענישתנו היא ענישה אינדיווידואלית של כל עבריין באשר הוא שם [...]. זאת תורת הגישה האינדיווידואלית בתורת הענישה, המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים ל'הקל' על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך תשמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שיידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים" (וראו גם ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, מז (1) 177 (1993)).
מטעמים אלו, מצאנו כי יש להעמיד את עונש המאסר שהוטל על המערערת על 5 שנות מאסר בפועל.
