ערעור על הרשעה בעבירת אי קיום הוראות תמרור

לפניי ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ס' אלבו) מיום 28.11.2018 בח"נ 33386-01-18 (להלן: ״בית משפט קמא״) בגדרם הורשע המערער בשתי עבירות של חניה על מדרכה בנגוד לסעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960 בשילוב עם תקנה 72(א)(2א) לתקנות התעבורה, התשכ”א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") ונגזר עליו כפל קנס המקורי בסכום של 1,500 ₪.

לדבריו, בנגוד להחלטת בית משפט קמא מיסמכי התשובה מטעם ערייה משנת 2016 מלמדים שהחלטת וועדת התמרור לסמן את תמרור 818 נשענה על היתר בניה שפקע 20 שנה לפני החלטת הועדה, ועל כן התמרור בטל ומבוטל והוצב שלא כדין וכפועל יוצא יש לזכות את המערער מהעברות המיוחסות לו. עוד לשיטת המערער, שגה בית משפט קמא עת קיבל את עדותה של הגב' גלינה ספיבק לפיה החלטת הועדה לא התבססה על היתר בניה, אלא על כך שאין מרווח תקין בין העצים, שכן זו עדות מפי השמועה שאינה קבילה.

סעיף 22(א) לתקנות התעבורה שכותרתו "ציות לתמרורים" קובע, כי "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין". התקנה קובעת, כי כל עוד לא הרים הנאשם את נטל ההוכחה באשר לאי תקינות בהצבתו וסימונו של התמרור כדין, אזי חזקה היא כי התמרור הוצב וסומן כדין.

לדבריו, גם המכתב שקבל מהעירייה ביום 15.11.17 לפיו הודע לו על החלטת הועדה, נימסר לו רק לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בנידון, ביום 8.1.18 ולכן שגה בית משפט קמא עת הסתמך על מכתב זה. טענה זו מעוגנת בסעיף 34יח לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 לפיו: "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא ישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו". אשר על כן, כדי ליהנות מהגנה של "טעות במצב דברים", ראשית על הטוען להראות כי הטעות הייתה כנה באופן שהוא האמין לה באמונה שלמה אף שמצב הדברים כפי שחשב אותו, אינו קיים בפועל (ראה ע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, 894).

...

משכך, גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר מטעמים אלה, אני קובעת, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ומשכך דין הערעור להידחות.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ב-ח"נ 70672-03-18, מיום 14.9.20, במסגרתו הורשע המערער בעבירות חניה בנגוד לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ''ד 1983 (להלן: "חוק עזר העמדת רכב וחנייתו"); ונגזר עליו קנס בגובה 5,500 ₪ והוצאות משפט בגובה 2,000 ₪.

טענת ההגנה המרכזית שלו הנה במישור המשפטי – מינהלי, קרי, כי התמרור הוצב שלא כדין ועל כן עומדת לו הגנה על אף שלא קיים את הוראת התמרור, וזאת מכוח סעיף 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") או מכוח תקיפה עקיפה של חקיקת משנה.

...

לסיכום המישור המינהלי טוענת המשיבה כי טענות המערער הן בגדר השערות, אינן נתמכות ואינן מבוססות על ראיות ומסמכים כמתבקש ממי שמוטל עליו נטל ההוכחה להפריך חזקת התקינות של הרשות ועל כן החזקה לא נסתרה.

בית המשפט מצא את עדותו כמהימנה ובהירה.

סבורני, כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים.

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה של העמדת/החנית רכב במקום בו החניה אסורה עפ''י תמרור אי עצירה בנגוד לס' 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ''ד 1983.

טענתו להגנה מכוח סעיף 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, לפיה התמרור הוצב שלא כדין ועל כן מתקיימת הגנה חרף אי קיום הוראות התמרור-לא הוכחה ועל כן נדחתה.

זכות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

...

אם בסיומו של הליך זה יושת על הנאשם עונש זהה או קרוב לעונשו של מי שביצע את העבירה ושילם את קנסו, אזי יימצא בית המשפט מעודד ניהול הליכי סרק.

נוכח האמור לעיל ובשים לב לכך שהנאשם הוא שבחר להישפט, הוקדש לתיק זמן שיפוטי יקר-דיון בטענות שונות במהלך ההליך, שלושה דיונים ארוכים בני שעות (למעלה מעשר שעות דיון), והכרעת דין מפורטת-זאת מבלי שהייתה בפיו של הנאשם טענת הגנה טובה וראויה-אני סבורה כי יש מקום לפסוק קנס גבוה מקנס המקור.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם קנס כולל בסך 5500 ש''ח והוצאות משפט בסך 2000 ₪ לתשלום בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים.

הנאשמת נהגה רכבה ברשלנות ובקלות ראש בכך שלא נתנה תשומת לב מספקת לדרך, לא צייתה להוראות התמרור, לא נתנה זכות קדימה לאופנוע כמתחייב על פי התמרור, חסמה את נתיב נסיעתו וגרמה להיתנגשות כלי הרכב ולנפילת האופנוע.

בעפ"ת (מחוזי חיפה) 52547-01-20 עארף סאלימן נ' מדינת ישראל (05/02/2020) – המערער הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות של נהיגה בקלות ראש, פניה ימינה שלא בביטחה, גרימת תאונת דרכים וחבלות של ממש לרוכבת אופניים אשר נסעה על השול מימינו.

קביעת עונשה של הנאשמת בתוך מיתחם הענישה, בהיתחשב בנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה: בעת גזירת העונש המתאים לנאשמת בתוך המיתחם, אתחשב בקיומן של הנסיבות הבאות שאינן קשורות בבצוע העבירה: · לזכותה אזקוף את עברה התעבורתי הקל על פני וותק נהיגה רב שנים – הנאשמת נוהגת משנת 1993 ולחובתה 5 הרשעות קודמות.

· הנאשמת אומנם לא נטלה אחריות על מעשיה ולא הודתה בבצוע העבירות אך לאור זיכויה מעבירת אי הציות לתמרור (לצד הרשעתה בעבירות של נהיגה בקלות ראש וגרימת תאונת דרכים וחבלת גוף לאחר שמיעת הראיות) – לא אתן לכך כל משקל.

...

בנסיבות אלו אני קובעת כי רף הרשלנות הינו בינוני.

אני דוחה את טענות ההגנה לעניין תרומתה של נהגת האופנוע לחומרת פגיעותיה.

כעולה מכתב האישום ומהכרעת הדין, לאחר התאונה נגררה נהגת האופנוע מתחת לרכב הנאשמת ובסופו של דבר נמצאה שוכבת על הכביש כאשר קסדתה מתחת לרכב הנאשמת.

לאור כל האמור, מצאתי כי מתחם הענישה לעבירות של נהיגה רשלנית בגינה נגרמה תאונת דרכים שתוצאתה חבלות של ממש בנסיבות כמתואר לעיל כולל רכיב פסילת רישיון נהיגה לתקופה המתחילה ב-8 חודשים ומגיע עד ל-18 חודשי פסילה בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים.

לאור כל האמור אני דנה את הנאשמת לעונשים הבאים: פסילה בפועל פסילה בפועל מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 10 חודשים.

המערערת זוכתה מעבירה נוספת שיוחסה לה בכתב האישום, שעניינה אי ציות לתמרור 303 לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, נוכח קיומו של ספק לגבי חוקיות התמרור.

הטענות בעירעור ב"כ המערער טען כי נוכח הקביעה לגבי אי חוקיות התמרור, נשמט הבסיס מתחת לאישומים, ויש לבחון את עניינה של המערערת על פי תקנה 64(א)(1) לתקנות התעבורה, לעניין אי מתן זכות קדימה ב"צומת", ולא ב"מעגל תנועה", ועל רוכבת האופנוע היה לכבד את זכות הקדימה של המערערת שנכנסה לצומת מימינה.

עוד אוסיף, כי אין לקבל טענת המערערת בעיניין הצורך להמיר את ההרשעה לעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, בשל זכוי המערערת מעבירה של אי ציות לתמרור; בהנחיות המישטרה שהוצגו אומנם צוין כי הפרת הוראות תמרור הנלווית לרשלנות, הנה נסיבה המחמירה את סעיף האישום שייקבע, אולם נוכח הרשלנות המשמעותית שבפנינו, והתוצאה הקשה בגרימת חבלות גוף משמעותיות לרוכבת האופנוע, הרי שההרשעה בעבירה של נהיגה בקלות ראש, מבוססת כנדרש.

...

הקביעות בהכרעת הדין בית המשפט קמא קבע כי "שוכנע" שרוכבת האופנוע "נכנסה למעגל התנועה מרחוב ז'בוטינסקי, שעה שהיה פנוי מרכבים ונסעה בו, משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשמת, ורק בהגיעה סמוך למפגש עם רחוב האלון, נכנסה הנאשמת למעגל התנועה אשר בתוכו ארעה התאונה". מסקנה זו התבססה בעיקרה, על עדויותיהן של רוכבת האופנוע ושל עדת ראיה לתאונה, הגב' שרה בן דוד, שנהגה ברכבה מרחוב ז'בוטינסקי מאחורי האופנוע.

טענת המערערת כי עצרה או האטה את רכבה לפני כניסתה לכיכר, על אף שהיתה מודעת לצורך לבחון אם מתקרבים כלי רכב, נדחתה על ידי בית המשפט, ובנסיבות אלה, הוכחה רשלנותה של המערערת כפי שקבע בית משפט קמא, ואין מקום להתערב בקביעה זו. סבור אני כי לא עלו מחדלי חקירה שהיה בהם כדי לפגוע בהגנת המערערת.

הערעור נדחה איפא, על שני חלקיו.