המתווכים באותה פרשה נדונו ל-10 חודשי מאסר בפועל;
עפ"ג (מחוזי-חי') 8526-02-14 סטרובינסקי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.4.2014) בו דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של נאשמת שהורשעה ב-27 אישומים הפרוסים ב-11 עבירות שוחד, 20 עבירות של קשירת קשר לפשע, 7 עבירות של קבלת דבר במירמה, 14 עבירות של סיוע בקבלת דבר במירמה, 19 עבירות של רישום כוזב במסמכים, 26 עבירות של הפרת אמונים ועבירה של הדחה בחקירה והותיר על כנו עונש מאסר של 36 חודשי מאסר.
לעניין פסיקה בעבירות שוחד ובעבירות דומות שנעברו על-ידי עובדי ציבור שלא החזיקו במשרה בכירה ביותר ראו למשל:
עניין עשור בו דן בית המשפט העליון בארבעה ערעורים של ארבע נאשמות שהורשעו בעבירות של קבלת שוחד והפרת אמונים במסגרת תפקידן בשירות המזון הארצי במשרד הבריאות, ואשר ערערו על חומרת העונש שהוטל עליהן.
...
לעניין זה ראו למשל ע"פ 6564/04 סטויה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.10.2014):
"השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הרתעתם של עובדי ציבור אחרים מפני ביצוע עבירות דומות, ושיקול זה אכן מחייב, כפי שכבר צוין, להעניש על ביצוען של עבירות מסוג זה בעונש מאסר שיש עמו כליאה בפועל";
ובע"פ 3609/14 מדינת ישראל נ' עדי אלסין (פורסם בנבו, 20.10.2014), פסקה א' לפסק דינו של השופט רובינשטיין:
"ייאמר בקול צלול, עבירת השוחד-המטילה רקב מצחין בשירות הציבורי ומדרדרת אותו למדרגת עולם שלישי שמדינת ישראל אסור לה ליפול אליה – צריכה להיענש במאסר מאחורי סורג ובריח";
ובעניין בר-זיו פסקה 21:
"הלכה פסוקה היא כי בענישה בגין עבירות שוחד, יש להעניק מעמד בכורה לאינטרס הציבורי על פני שיקולים אחרים, ואין לחרוג ממדיניות הענישה המחמירה הכוללת מאסר מאחורי סורג ובריח, לרבות משיקולי שיקום".
לסיכום אומר זאת.
מן הצד השני, הודאת הנאשמים במיוחס להם בשלב מוקדם מאוד (בדיון הראשון), אופי המתת והיקפו, נסיבותיהם האישיות לרבות מצבם הרפואי-נפשי, לצד הסכמתם המוקדמת לשאת בקנס ממשי, הובילוני למסקנה לפיה אין למצות עימם את מלוא חומרת הדין.
21 לאור כל האמור אני גוזר על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים:
א. 7 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר.