ערעור על הרשעה בעבירות מס הכנסה ומס ערך מוסף

יובהר, כי על פי גזר הדין, המערער הנו רואה חשבון מוסמך אשר הורשע על פי הודאתו בגניבה ובקבלה במרמה של כספים שהגיעו לידיו מלקוחותיו תוך ניצול האמון שהוענק לו על ידם ועל ידי שילטונות מס הכנסה ומס ערך-מוסף.

די לומר, כי המערער הורשע בכאלף עבירות על פי הודאתו, וכי באמתחתו נתפס סכום של כ-3.6 מיליון ₪, שהועבר לפצוי נפגעי העבירות.

...

לטענת המערער יש לקבל את הערעור כך שיוארך המועד להגשת הליך הערעור על גזר הדין.

על רקע האמור, ובהתחשב בכך שחלפו כחמש שנים ממועד גזר הדין, נראה שצדק הרשם כי אין מקום להאריך את המועד, הגם שמדובר בערעור על פסק דין בפלילים ולא באזרחי.

בהינתן כל אלה, סבורני כי לא נפלה כל שגגה המצדיקה התערבות בפסק דינו של הרשם.

הערעור נדחה.

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מ' לומפ) שניתן בת"פ 35713-09-11, ולפיו הורשעו המערערים בעבירות לפי פקודת מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף, והוטלו עליהם עונשים של ארבעה חודשי מאסר, מאסר מותנה וקנס (הכרעת דין מיום 27.5.2014 וגזר דין מיום 28.4.2015).

...

לאחר שבחנו את טענות המערערים הגענו למסקנה כי אין להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא.

סוף דבר לסיכום, אנו מורים על זיכויו של המערער 1 מחמש עבירות לפי ס' 220(5) לפקודת מס הכנסה ומחמש עבירות לפי ס' 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף אשר יוחסו לו באישום השני.

עוד אנו מורים על קיצור תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו לשלושה חודשי מאסר ויום.

עוד אנו מורים על דחיית ערעורה של המערערת 2 על הכרעת הדין.

בבית המשפט העליון בר"ש 5629/11 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: עו"ד שי רוטנשטרייך נ ג ד המשיבה: הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל אביב יפו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר כהן) מיום 26.7.11 בתיקים עמל"ע 8310-06-11 ועמל"ע 48600-06-11 בשם המערער: בעצמו ][]החלטה

בסעיף 5 לכתב התביעה ציין המבקש כך: "במהלך עבודתו של התובע אצל החברה, התגלה לו כי הנתבעים (המתלוננים) העלימו ומעלימים מס הכנסה, מס ערך מוסף ותשלומי ביטוח בריאות בהקף של מיליוני שקלים בשנה". מיד כשקיבלה המתלוננת את כתב התביעה החזירה את הטופס למבקש כשהוא חתום, וכארבעה חודשים לאחר מכן ביקש המבקש למחוק את התביעה.

המשיבה עירערה לבית הדין הארצי על זיכויו של המבקש מבצוע העבירות הנוספות; המבקש עירער על ההרשעה ועל חומרת העונש.

...

נטען איפוא, כי ישנו קשר בין טענות המבקש בסעיף 5 לכתב התביעה לבין הסעד אותו ביקש, ועל כן אין להרשיעו בעבירה שיוחסה לו. דיון והכרעה לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.

ביום 7.9.2017 היתקיים בפנינו דיון מאוחד בערעורים הללו, ובמהלכו, על בסיס המלצתנו, התגבשה בין המערערת לברנד הסכמה, לפיה ברנד יחזור בו מכפירתו ויודה גם במתן שוחד לפי סעיף 291 לחוק העונשין, כאשר גזר הדין שניתן בעיניינו בת"פ 34106-01-13 ביום 21.12.2016 יוותר על כנו ויחול גם על ההרשעה הנוספת.

ברנד נהג לקבל מלקוחותיו שיקים שיועדו לרשויות מס הכנסה, מס ערך מוסף וביטוח לאומי, ושילם באמצעותם אף את חובותיו האישיים, וזאת מבלי שהלקוחות היו מודעים לכך ומבלי שנתנו לו את הסכמתם.

כאמור, ברנד הודה והורשע בעבירה של מתן שוחד לפי סעיף 291 לחוק העונשין במסגרת הליך העירעור שבפנינו, ומכאן לשאלה האם אין בכך שהודה כי נתן שוחד למשיבה, כדי להשפיע על שאלת המודעות שיש לייחס למשיבה? בע"פ 794/77 חייט נ' מדינת ישראל פ"מ לב(2) 127 (1978) (להלן: "עניין חייט") הבהיר בית המשפט כי יתכן חוסר הדדיות בנסיבות שכאלה במובן זה שלוקח השוחד יהא חף מפשע והנותן אשם במתן שוחד, וכך אמר: "היסוד הנפשי בצד האקטוס ריאוס הוא הידיעה של כל אחד מרכיביו, דהיינו (בנוסף על הנתינה או הקבלה) (א) או כוונה "ישירה" (וממילא "ידיעה") של העובד לקבל את טובת ההנאה "בעד פעולה הקשורה בתפקידו"; (ב) או ידיעתו שהנותן את טובת ההנאה מתכוון לכך.

...

בנסיבות אלה, ראה בית המשפט קמא במתנות כמתת זניח על רקע מערכת היחסים רבת השנים בין השניים, והגיע למסקנה לפיה דרישת הקשר הסיבתי אינה באה על סיפוקה כאמור.

מאחר שמסקנות נוספות אלו אינן יכולות לעמוד - גם לשיטת חברי, כב' השופט ד"ר בורנשטין - ממילא גם המסקנה בדבר העדר יסוד נפשי לגבי המרכיב השלישי אינה יכולה לעמוד.

לאור כל האמור סבורה אני כי לא היה מקום לזכות את המערערת מעבירת השוחד, ולפיכך, כי דין הערעור להתקבל.

התוצאה היא, שהערעור מתקבל ברוב דעות, ובהתאם נקבע כי המשיבה מורשעת בעבירת שוחד לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, על-פי העובדות המפורטות בכתב-האישום.

הנאשם הורשע בעבירות לפי פקודת מס הכנסה ולפי חוק מס ערך מוסף, שבהן הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורישום כוזב, ומסירת דוחות כוזבים בנסיבות מחמירות.

ביהמ"ש העליון, כאמור, אשרר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וקבע כדלקמן: "[...] בעניינינו, חרף מעשיו החמורים של המבקש, במסגרתם העלים מהקופה הציבורית את הכנסותיו, תוך שהוא פועל בדרכי תחבולה ועורמה, העונש שנגזר עליו חורג לקולה ממיתחם הענישה ההולם שנקבע. חריגה זו מבטאת את התחשבותן של הערכאות הקודמות בכל השיקולים שהעלה המבקש בבקשתו, בדגש על ענוי הדין שניגרם לו ואנטרס השקום בעיניינו". רע"פ 7773/16 יוסף חננאל נגד מדינת ישראל (26.10.2016): נדחתה בקשת רשות ערעור של נאשם שהורשע בהשמטת הכנסה, הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, מירמה, עורמה או תחבולה והשמטת או הסתרת מסמכים (ריבוי עבירות).

ת"פ (שלום תל אביב-יפו) 76672-12-19 מדינת ישראל נ' אייבי אלישר (26.10.2021): הנאשם הורשע על פי הודאתו ב-9 עבירות לפי סעיף 220(1) לפקודה, וב-9 עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודה.

...

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, ולאחר שקלול מכלול הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים, אני סבור שמתחם העונש ההולם את המעשה נע בין 12 ועד 24 חודשי מאסר בפועל לצד מאסר על תנאי וקנס.

לאחר שנתתי דעתי לכלל הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ומתוך התחשבות מיוחדת בנסיבותיו הנפשיות, המשפחתיות, והכלכליות, הגעתי לכלל מסקנה שיש למקם את עונשו של הנאשם ברף התחתון של מתחם העונש ההולם.

סוף דבר לאחר ששקלתי את רכיבי הענישה – סוגם, מידתם והשפעתם ההדדית, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בן 12 חודשים.