ואלה תולדות הסכסוך:
בבית משותף בשדרות קוגל 40, בחולון, החזיק המנוח, יחיאל נוני, חנות למכירת פלאפל וצלי בשר, ולצורך כך הוא התקין בחנותו מיתקן גז לבישול ולצלי וארובה, אשר, לטענת הדיירים באותו בנין, גרמו למטרד משום הריחות, העשן והרעש שנבעו מהם.
מפאת חשיבותו של המסמך הנ"ל לצורך הענין אשר בפנינו, הריהו במלואו:
"אנחנו דיירי הבית בשד' קוגל 40 מייפים בזה את כוחו של צדוק סופר לפרק את הארובה והמנוע ומתקן הגז אשר הותקנו בניגוד להסכמתנו על-ידי בעל החנות נוני יחיאל בתוך שטח הבית המשותף וזאת בגלל המטרד הנגרם לנו מרעש המנוע ומהריחות הנובעים מהארובה בחנות." לאחר מכן, הזמין אותו צדוק סופר, שהוא בעל נגריה, שניים מפועליו, ולפי הוראותיו, בתאריך 27.4.1972, השכם בבוקר, הם חתכו את צינורות הגז, עקרו את בלוני הגז וזרקום לתוך מקלט הבנין.
בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתנה לנאשמים הרשות לערער לבית-משפט זה, אך רשות זו הוגבלה לערעור על שאלה משפטית אחת ויחידה והיא, אם קיימת במשפט הישראלי עבירה של שידול לגרימת מוות שלא בכוונה, לפי סעיפים 25 ו-218 לפקודת החוק הפלילי.
ברור, כי בבוא בית-המשפט להטיל מבחן זה על המקרה שלפניו, יהא מצווה להיעזר, תוך שימת לבו אל מהות התכנית הפלילית הנדונה, לקח נסיון החיים לגביה, וכן במה שמכתיב-אין צריך לומר זאת-השכל הבריא" (שם, בע' 226).
בית-המשפט המחוזי, אשר כאמור הרשיעו גם בעבירה לפי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, דן אותו לחמישה חדשי מאסר-על-תנאי, ולתשלום קנס בסכום של 1,500 ל"י. עם זיכויו של המערער מעבירה זו, שהיא החמורה ביותר מבין העבירות שבהן הורשע, מן הראוי לדעתי להפחית את ענשו, ולהעמיד את סכום הקנס על 1,000 ל"י בלבד, או שבועיים מאסר תמורתו, ולהשאיר על כנו את עונש המאסר-על-תנאי.
...
בגין מקרה זה הוגשו שני משפטים נפרדים, האחד לבית-המשפט המחוזי, שבו הואשמו צדוק סופר הנ"ל ושני פועליו בהריגה, לפי סעיף 212 לפקודת החוק הפלילי, אם כי בסופו של דבר הם הורשעו בגרימת מוות בלבד, עבירה לפי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי.
יש לציין, כי המערער עתר לפני כן לנשיא בית-משפט זה על-מנת שירחיב את הרשות לערעור שניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי ואשר הוגבלה כאמור לשאלה משפטית אחת ויחידה, אך הנשיא הנכבד סירב להעתר לבקשתו של המערער.
לאחר ששמענו את דבריו של בא-כוח המערער באנו לידי מסקנה כי אין לידון בשאלה אם סעיף 25(1) לפקודת החוק הפלילי כולל גם עבירה לפי סעיף 218 לאותה פקודה, עד שלא נשתכנע כי אמנם נתמלא התנאי המוצב בסיפא של סעיף 25(1) הנ"ל.
סעיף 25 לפקודת החוק הפלילי קובע לאמור:
"(1) כשאדם מייעץ לחברו לעשות עבירה, ואמנם עשה מקבל העצה עבירה לאחר קבלו את העצה, אין נפקא מינא אם העבירה שנעשתה בפועל היא אותה העבירה שיעצוהו לעשות או עבירה שונה ממנה, או אם העבירה נעשתה באותו האופן שיעצוהו לעשותה או באופן שונה מזה; ועל כל פנים תנאי הוא שהעובדות המהוות את העבירה שנעשתה בפועל תהיינה תוצאה אפשרית של קיום העצה.
ואולם, בענין זה אין אנו צריכים להחליט באופן סופי, היות ולדעתי לא התמלא כאן התנאי המוצב בסיפא של סעיף 25(1) הנ"ל.
סעיף זה, שאותו ירשנו מהדין האנגלי, מבר בהקשרנו על "PROBABLE "CONSEQUENCE. באנגליה התעורר ויכוח לענין זה, אם המבחן צריך להיות סובייקטיבי או אובייקטיבי, היינו, אם נידרש שהנאשם צפה בפועל את האפשרות לביצועה של העבירה האחרת, או שמא די בכך שכאדם סביר היה עליו לצפות אפשרות זו (ראה RUSSEL, ON CRIME, חלק ראשון, מהדורה שניה, בע' 162), ברם אצלנו הוכרעה הבעיה בפסק-דינו הממצה של הנשיא אגרנט, ב-ע"פ 377/67, כאשר דן בסעיפים 24 ו-25 של פקודת החוק הפלילי. בדונו בכל האספקטים הקשורים בסעיף 24 ובסעיף 25 הנ"ל ובצטטו את היודיקטורה האנגלית ואחרות, וכן ספרות משפטית עניפה, הגיע הנשיא אגרנט בפסק-דינו זה למסקנה הברורה, כי התנאי שעליו דיברנו קודם לכן בדבר קיומה של "תוצאה אפשרית", הוא תנאי אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, וזוהי אפוא ההלכה הרווחת אצלנו.
