ערעור על הרשעה בעבירות חניה בתל אביב

בבית המשפט העליון רע"פ 5429/17 לפני: כבוד השופט א' שהם המבקשת: ליאור מנגדי נ ג ד המשיבה: עריית תל אביב בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 26.06.2017, בעפ"א 35995-05-17, שניתן על ידי כב' השופטת העמיתה מ' סוקולוב בשם המבקשת: עו"ד אייל אבולפיה בשם המשיבה: עו"ד אתי לוי; עו"ד נעמה בנצקי החלטה

למעלה מן הצורך, הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי, כי "אין כל בסיס לטענה לפיה התמרור מלמד על כך שאין מדובר במדרכה", וכי "בית המשפט העליון אף לא קבע זאת ברע"פ 2862/15". אשר לטענת המבקשת בדבר קיומה של טעות במצב הדברים או אי הבנה שהייתה מנת חלקה, נקבע כי המבקשת המשיכה לחנות במקום גם לאחר שקבלה את הדו"ח הראשון, ועל כן "אין מדובר כלל בטעות כנה וסבירה וודאי שהמערערת [המבקשת] לא עשתה כל שביכולתה על מנת להמנע מבצוע העבירה". אשר לגזר הדין, נקבע כי לא נפלה שגגה מלפני בית המשפט קמא, עת שגזר על המבקשת, בגין העבירות בהן הורשעה את הקנס המקורי בלבד, ואף איפשר לה לשלמו בתשלומים.

...

בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורה של המבקשת על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופט העמית ש' איזקסון), בת' 70479662 ובת' 91385864, מיום 02.04.2017.

מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הבחירה בגין איזו עבירה יוגש כתב האישום, נתונה לסמכות המשיבה, וכל שמוטל על בית המשפט הוא לבדוק האם אכן בוצעה העבירה בגינה הועמדה המבקשת לדין.

על יסוד האמור, נחה דעתי כי דין הערעור על ההרשעה להידחות, כמו גם הערעור על העונש שהושת על המבקשת, שהינו ראוי ומאוזן, ולא מצאתי כל בסיס להתערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי".

סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.

ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ב-ח"נ 70672-03-18, מיום 14.9.20, במסגרתו הורשע המערער בעבירות חניה בנגוד לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ''ד 1983 (להלן: "חוק עזר העמדת רכב וחנייתו"); ונגזר עליו קנס בגובה 5,500 ₪ והוצאות משפט בגובה 2,000 ₪.

המערער הגיש בקשה לפי חוק חופש המידע ותגובת מהנדס הערייה, מר שוורצמן, אשר לא הורשה לו להגישה, הייתה כי לא היו קיימים בתל אביב תמרורים המתירים לחברת ברינקס או לחברת החשמל חניה כלשהיא בשטח צבורי.

...

לסיכום המישור המינהלי טוענת המשיבה כי טענות המערער הן בגדר השערות, אינן נתמכות ואינן מבוססות על ראיות ומסמכים כמתבקש ממי שמוטל עליו נטל ההוכחה להפריך חזקת התקינות של הרשות ועל כן החזקה לא נסתרה.

בית המשפט מצא את עדותו כמהימנה ובהירה.

סבורני, כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים.

לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב- יפו (כב' השופטת ע' יעקובוביץ) מיום 1.1.20, על פיו הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 6(ד)(2א) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד-1983 והושת עליו קנס בסך של 500 ₪.

...

אני סבור כי לא היה בסיס משפטי להגיש הערעור.

משום כך, אני סבור שיש מקום לחייב את המערער בהוצאות משפט (ראו ההחלטה ברע''פ 817/20 ברגמן נ' מדינת ישראל (18.3.20)).

אני מחייב את המערער בתשלום סך של 1,500 ש''ח כהוצאות משפט, לטובת אוצר המדינה.

בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו ח"נ 14900-02-21 מדינת ישראל נ' ציתיאת בפני כבוד השופטת מירי הרט-ריץ בעיניין: מדינת ישראל המאשימה מאיר ציתיאת הנאשם הכרעת דין

בתאריך 7.6.19 בשעה 10:37 נרשמה לרכב הונדה שמספרו 44-52-278 הודעת קנס בגין העמדת/החנית רכב בצד רכב אחר העומד או חונה בצדו של הרחוב (חניה כפולה); עבירה לפי סעיף 6(ד)(10) לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983.

אציין, כי ב"כ המאשימה ביקשה להסתמך בטענתה על פסק-הדין בע"פ (חיפה) 1167/04 שני אבי נ' עריית חיפה (מאגר נבו, 14.10.04) במסגרתו נידון ערעור על הרשעה בשתי עבירות חניה.

...

אני סבורה, כי טוב תעשה המאשימה אם תפעל על בסיס אותו הכלל ותדרוש אף היא, טרם הסבת דו"חות - הצהרה מטעם המבקש לפיה הוא זה שנהג ברכב במועד ביצוע העבירה.

לסיכום, משקבעתי שהנאשם לא נהג ברכב ושהרכב אינו מצוי בבעלותו, התייתר ממילא הצורך לבחון את העדויות אשר נשמעו בפניי.

אשר על כן, אני סבורה שהמאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום באשדוד (כב' השופטת הבכירה רבקה שוורץ), והחלטתו מיום 1.2.22 לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין (ח"נ 52536-12-20).

טענותיה נוגעות להעדרם של תמרורים בדבר איסור חניה, כאשר ברי שטיעון זה לרוב אינו רלוואנטי לעבירה המיוחסת לה. הרשעת המערערת, מתוך כך שרואים אותה כמודה לפי סעיף 240(א)(2) לחוק, כאשר לא יתכן שהיא מודה בעובדות, באשר אלה אינן כתובות בשום מקום, וכאשר דבריה (בעירעור) מלמדים שהמערערת אינה מבינה כלל במה חטאה, אכן מהוה עוות דין.

לכן, הנטל המוטל על התביעה בנסוח כתב האישום פחות בהרבה מכתב אישום רגיל (ראו רע"פ 7752/00 ניר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 283 (2002), כפי שאושר גם ברע"פ 4073/14 יריב לוין נ' מדינת ישראל עריית תל אביב (11.05.2014)), כאשר למעשה החובה הבסיסית של התביעה מתבטאת בזימון למשפט, ולא בנסוח כתב האישום.

...

שכן, לכאורה לא ניתן היה להרשיע על יסוד כתב האישום כפי שהוגש, באשר אינו כולל עובדות אלא מסקנה משפטית בלבד.

אולם, המשיבה טענה כי הסעד הראוי לא היה מחיקת כתב האישום, אלא דווקא תיקון כתב האישום, וזימון המשיבה לישיבה נדחית, למרות העדר ההצדקה לאי ההתייצבות.

התוצאה היא, על יסוד הסכמת הצדדים, שפסק דינו של בית משפט קמא מבוטל.