השופטת ברון הוסיפה את הדברים הבאים: "אלימות נגד נשים מצד בן זוגן היא תופעה חמורה ומסוכנת. היקפה הוא ניכר ומדאיג, כאשר ידוע כי נתוני האמת עולים באופן משמעותי על מקרי האלימות המדווחים לרשויות – וזאת בשל ניסיונות של המעורבים לכסות ולהסתיר את שמתרחש בחדרי חדרים. מעגל האלימות שואב אליו לא רק את אותן נשים שנפלו קורבן לגבר אלים ומכה, אלא אף את ילדיהן הגדלים בצילה של האלימות. לא פעם עמד בית משפט זה על הצורך לנקוט בענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות של אלימות נגד נשים בתוך המשפחה – וזאת כדי להעלות את המודעות לחומרתה של התופעה ובניסיון לצמצם את היקפה"..
בית המשפט העליון, חרף בקשת המתלוננת כי יקלו בעונשו של המערער, קבע כך: "ריבוי העבירות וחומרת המעשים לצד עברו הפלילי המכביד של המשיב, הכולל חמש הרשעות קודמות בעבירות אלימות, ובכלל זה אלימות כלפי בת זוג והפרת צו שפוטי שנועד להגן על המתלוננת – מהוים שיקולים כבדי משקל להחמרה בעונשו. לא רק שהענישה הקודמת שהושתה על המשיב לא הובילה אותו לשנות מדרכו אלא שהתנהגותו האלימה הסלימה. נוסף לכך, המשיב אינו מקבל ולו בדל אחריות על מעשיו. מכאן, שבעוד שזכותו לטעון לחפותו, הוא אינו זכאי להקלה בעונש השמורה למי שמקבל אחריות על מעשיו ומביע חרטה כנה. על כן, קשה לאתר ולו שיקול בודד לטובת הקלה בעונשו של המשיב. מדיניות הענישה הנוהגת אף היא מצדיקה את קבלת ערעור המדינה. דומה כי הפסיקה שהוצגה בפני הערכאה קמא, אף זו שהוצגה על ידי המדינה, אינה משקפת את מלוא חומרת הדברים בעניינינו. אמירתו החוזרת ונשנית של בית משפט זה בדבר הצורך בענישה מחמירה בגין עבירות אלימות בין בני-זוג, אינה מן השפה ולחוץ. מדובר בכורח המציאות."
יצויין כי מעבר לכך שמדובר בתיק זה בשני אירועים בפער של כחצי שנה, הרי שהארוע המאוחר יותר בזמן, חמור מענייננו.
מתברר כי הוגש ערעור על גזר הדין (ע"פ 8063/16 מדינת ישראל נ' חררדו אלברטו קלביחו (26.9.17)), ערעור אשר היתקבל ועונשו של הנאשם הוחמר ל- 6.5 שנות מאסר, תוך שבית המשפט כותב כך:
"פסיקתנו עמדה לא אחת על החומרה היתרה של עבירות אלימות כלפי בנות זוג ובנות זוג לשעבר. נקבע כי "זוהי אלימות הפוצעת לא רק את הגוף אלא גם מנתצת את הריקמה הדקה והחשובה כל כך של אמון ובטחון במרחב האישי" (ע"פ 4221/13 ואנונו נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 12 (26.3.2015) (להלן: עניין ואנונו); ע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (11.10.2007)).
...
בענייננו לא סברתי כי העונש לנאשם צפוי לפגוע בו או במשפחתו באופן המצדיק מתן משקל לכך, זאת משום שלא מצאתי כי בעניינו של הנאשם הפגיעה חמורה מזו אשר נגרמת לכל נאשם אחר המורשע בעבירות דומות.
בעניינו של הנאשם לא הוגש תסקיר שירות מבחן וזולת העובדה כי המדובר באב לשלושה ילדים רכים בשנים, והפניה לעמדתה הסלחנית של המתלוננת לעבירות אשר בוצעו בה על ידי הנאשם, כאשר זו פעם שניה שבה הוא מורשע בעבירות בהן היא הקרבן, ולרצונה ב"שלום בית", הרי שלא מצאתי כל נסיבות מקלות של ממש הטמונות בנאשם בעצמו.
לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, הגעתי לכלל דעה כי את דינו של הנאשם יש לגזור בחלקו האמצעי - העליון של המתחם, בעיקר משום עברו הפלילי המכביד והצורך בהרתעת היחיד והרבים בעבירות מסוג אלו בהן הורשע.
