ערעור על הרשעה בסרסרות למעשי זנות, כליאת שווא ותקיפה

השופט ד' מינץ: ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ג' נויטל, אב"ד, מ' יפרח ו-ג' רביד) מיום 7.9.2016 בתפ"ח 24041-12-15, בגדרם הושת על כל אחד משני המערערים עונש של ארבע שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס כספי וכן פיצוי לכל אחת מארבע המתלוננות.

נוכח מעשים אלה הואשמו המערערים בעבירות כדלקמן: החזקת מקום לשם זנות (סעיף 204 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)); סרסרות למעשי זנות (סעיף 199(א)(2) לחוק); הבאת אדם לשם עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות (סעיפים 202 ו-203(א) לחוק); סיוע להבאת אדם לשם עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות (סעיפים 31, 202 ו-203(א) לחוק); מעשה מגונה באדם שמלאו לו שמונה עשרה שנים תוך ניצול יחסי מרות (סעיף 348(ה) לחוק).

בנוסף, הוצהר על עובדות מוסכמות אחדות: המערערים לא כלאו את המתלוננות כליאת שוא; הם לא נטלו מהן את דרכוניהן; המתלוננות גרו בדירות בהן סיפקו את שירותי המין; חלקן של המתלוננות החזיקו במפתח לדירות; לא נעשתה בדיקה פיזית בגופן של המתלוננות זולת האמור בכתב האישום המתוקן.

ביחס למערער 2 נבחנו מכלול של נסיבות ובהן, לקולא, התכנות שיקומית מסוימת, העדר עבר פלילי, נכונותו לפצוי המתלוננות, הבעיות הרפואיות מהן הוא סובל והנזק שניגרם לו בעקבות ההרשעה, לרבות תקיפה פיזית קשה שחוה בבית הסוהר, ולחומרה, הרושם כי התנצלותו אינה אלא מס שפתיים.

...

מנגד, המשיבה סמכה את שתי ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי וטענה כי דינם של שני הערעורים להידחות.

לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בנימוקי הערעורים ובטענות הצדדים שהושמעו לפנינו, המסקנה המתבקשת היא כי נסיבות המקרה דנן אינן עולות כדי אחד מאותם מקרים יוצאי דופן אשר מצדיקים את התערבותנו וכי דין הערעורים להידחות.

לסיכום, על יסוד כל האמור נמצא כי בית המשפט המחוזי הביא את מכלול הנסיבות והשיקולים הצריכים לעניין בגזירת דינם של המערערים.

בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מחמת הספק ברוב דיעות מעבירת הבאת אדם לשם עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 202 בנסיבות 203(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ומעבירת סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 199(א)(2) בנסיבות סעיף 199(ב) לחוק העונשין.

ואולם, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער פה אחד בתקיפת בן זוג – עבירה לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, בסחיטה בכוח – עבירה לפי סעיף 427 לחוק העונשין, באיומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, בכליאת שוא – עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין והטרדה באמצעות מתקן בזק – עבירה לפי סעיף 30 לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

אשר על כן השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש מאסר של חמש שנים, מתוכן 40 חודשי מאסר בפועל בנכוי ימי מעצרו והיתרה על תנאי כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך שלוש שנים מיום שיחרורו ממאסר עבירת אלימות, איומים, סחיטה בכוח או כליאת שוא.

...

בנוסף לכך מצא בית המשפט חיזוק אף בהיעדרותה של המתלוננת מהעבודה במספר הזדמנויות ללא הודעה מוקדמת, דבר שעל פי עדות הממונות עליה בעבודה לא היה אופייני להתנהלותה וחריצותה בתקופה הקודמת לאירועי האלימות, מה גם שקיימת התאמה בין המועדים בהם נעדרה המתלוננת ללא הודעה מוקדמת מעבודתה לבין המועדים בהם טענה כי המתלונן כלא אותה בביתם.

ואולם, אין בידי לקבל טענה זו שכן בית משפט זה הדגיש לא אחת כי אין לראות עדות בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת אשר יש לקבלה באופן גורף או לדחותה באופן כולל.

למותר לציין כי לא ניתן להיעתר לבקשת המערער להפחתת הפיצוי שנגזר עליו לשלם למתלוננת, בין היתר, משום שהמתלוננת לא צורפה על ידו כצד לערעור.

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הואשם ארחיפוב בעבירה של קשירת קשר לבצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1), התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של חטיפה לשם עבירת מין, לפי סעיף 374 לחוק העונשין, עבירה של כליאת שוא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין; שתי עבירות של ניסיון לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיפים 203א(א) ו-25 לחוק העונשין; עבירה של הבאת אדם לידי מעשה זנות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 203(ב)(1) לחוק העונשין; עבירה של סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199(א)(2) לחוק העונשין; עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין; ועבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א(2) לחוק העונשין.

טענות הצדדים עיקר טענותיו של ארחיפוב בערעורו נוגעות לתקיפת המהימנות אותה ייחס בית המשפט המחוזי לעדותה של המתלוננת.

חרף ניסיונותיו של ארחיפוב להמעיט מחומרת מעשיו, ולאור מדיניות ההחמרה הנקוטה בבית משפט זה לגבי העבירות בהן הורשע, לא מצאתי כל מקום לקבל את עירעורו על העונש שהוטל עליו.

...

מקובלת עלי בעניין זה קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להבין את האמרה לנוכח הקשרה – דהיינו, אמונתו של המעסיק באותה עת כי המתלוננת ברחה ממנו, כפי שאף עולה מיתר אמרתו, המכוונת להטלת ספק בחטיפתה.

לסיכום כל האמור, מצאתי כי אשמתו של ארחיפוב הוכחה כדין בבית המשפט המחוזי, ולא מצאתי מקום להתערב בהכרעת דינו.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש.

בתום שמיעתן של הראיות הורשע המערער בעבירות של תקיפה, סרסרות למעשי זנות וכליאת שוא.

את העונש שהושת על המערער גזר בית המשפט המחוזי מרמת הענישה הנקוטה בבתי המשפט בשנת 2004, שעה שהמעשים בגינם הורשע בוצעו במהלך שנת 2001, בה היתה נהוגה ענישה מתונה יותר.

...

בית המשפט העליון לא אימץ מסקנה זו, וקבע באשר לסווטלנה כי "על רקע כלל הראיות הנסיבתיות, מתבקשת המסקנה כי ניתנה על ידי [המערער] תמורה כלשהי" (פסקה 9 לפסק-הדין).

למסקנה דומה הגיע בית המשפט כאשר דן בעניינה של אירנה, ועל כן נכון לומר כי בעקבות פסק-הדין בערעור השתנה גם השתנה הבסיס העובדתי לענישה.

הערעור נדחה.

לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירות של סרסרות למעשי זנות, שדול למעשי זנות, תקיפה, סחיטה באיומים, מעשה מגונה, אינוס והפרת הוראה חוקית.

המערער זוכה מעבירות נוספות שיוחסו לו, וביניהן עבירה אחת של אינוס, וכליאת שוא של המתלוננות.

אין ספק שהעונש שהושת על המערער אינו קל, אך הוא הולם את מסכת האירועים בגינה הורשע, ומכאן דעתנו שדינו של העירעור להידחות, וכך אנו עושים.

...

בשלב זה התברר כי למערער היו השגות נוספות על ההרשעה, אך אין בידינו לקבלן.

את התיאור הזה קשה היה לאמץ לנוכח פעלתנותו הרבה של המערער בחודשים הרבים שנמשך עיסוקו בסרסרות, ותיאור זה גם אינו מתיישב עם העובדה שהוא הוסיף לעסוק בכך, גם כשניתנה לו הרשות להמיר את המעצר במעצר-בית, ובעת שאביו כבר לא היה פעיל בתחום זה. מכאן דעתנו שלא נפל פגם בהרשעה, וכך היא מסקנתנו לעניין העונש.