ערעור על הרשעה בסיוע להתאבדות

השופט ס' ג'ובראן: ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו וי' צלקובניק) בתפ"ח 50344-03-11 מיום 21.1.2014 ומיום 20.5.2014, בהתאמה, במסגרתם הורשע המערער פה אחד בעבירות קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); סיוע לרצח, לפי סעיף 300(א)(2) בצרוף סעיף 31 לחוק העונשין; ובנהיגה ללא רישיון, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).

סעיף 31 לחוק העונשין מגדיר מיהו "מסייע": "מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הבצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע". הסיוע לדבר עבירה נבדל מן הבצוע הישיר בכך שהוא מתבטא בתרומה עקיפה לבצוע העבירה אשר נעשית בידי אדם אחר (ש"ז פלר "על זיקה סיבתית, סיוע לדבר עבירה ו'סיוע להתאבדות' בפרט" עיוני משפט כ(2) 511, 516 (1996)).

...

אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה חיובו בפיצויים הוא אקט עונשי אשר מנוגד לכוונת המחוקק.

סבורני, כי הפיצוי בו חויב המערער הולם את חומרת העבירות מושא ערעור זה, ומתיישב עם התמונה המצערת שעולה מתוך תסקיר נפגע העבירה.

אשר על כן, דין ערעורו של המערער על גזר הדין להידחות אף הוא.

השופט ג' קרא: המערער הורשע פה אחד, לאחר ניהול הוכחות, בבצוע עבירות מין במשפחה וכן בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות ואיומים ונדון ל-18 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי ופצוי למתלוננות בסך 30,000 ש"ח. כעת מונח לפנינו עירעורו על הכרעת הדין מיום 4.5.2015 ועל גזר הדין מיום 16.7.2015, שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צבן והשופטים ר' כרמל ו- ר' פרידמן-פלדמן) בתפ"ח 44174-10-13.

תימוכין נוספים לדבריה של א' מצא בית המשפט קמא בדבריה של הדודה, כפי שנמסרו בהודעתה במישטרה (ת/6), ומהם עולה כי א' סיפרה לה כי המערער ישן לידה בלילות "והיא קמה לפעמים עירומה לגמרי ועוד אמרה לי שהוא מנסה להכניס לה את איבר המין שלו לאיבר המין שלה מספר פעמים והיא כל הזמן הייתה אומרת לו תפסיק לעשות את זה ומסרבת שהוא ייגע בה, אך הוא לא היה מסכים לסירובה... בפעם האחרונה הוא ניסה להכניס לה, זה היה לפני חג הרמאדן" וכן סיפרה לה על שני נסיונות היתאבדות שביצעה ועל האלימות של אמה כלפיה.

ויודגש, באישום הראשון משמשות הודעותיה של ד' חזוק לעדותה של א' בכל הנוגע לאישום הראשון – חזוק שהוא כאמור בבחינת מעבר לצורך שכן די בעדותה של א' כעדות יחידה להרשעת המערער במיוחס לו שם בכפוף כמובן לחובת ההנמקה – שקויימה, ובאשום השני, לעומת זאת, הודעותיה הן הנדבך המרכזי להרשעה, אליהן מצטרפות ראיות הסיוע.

...

לאחר שבחנתי את כל טענות המערער לגופן, תוך שנדרשתי לתיק כולו על מוצגיו, מצאתי כי אין בהן כדי להצביע על סתירות מהותיות הפוגעות במהימנות שייחס בית המשפט לעדויות שלוש הבנות.

אפנה בהקשר זה לדברים שנקבעו בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל (פ"ד נו(6)205, 233) " אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק." והדברים יפים גם בענייננו כאן.

סוף דבר סיכומם של דברים, לאור האמור לעיל אציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו ולהותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה העירעור על הרשעתו של המערער בעבירה של קשירת קֶשֶר לסייע לאויב במילחמה סעיף 99 לחוק העונשין, שכותרתו "סיוע לאויב במילחמה" קובע לאמור: "(א) מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם". כפי שנקבע בע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, 290 (1990): "עבירה זו היא, עבירה התנהגותית המציבה את מטרת מבצעה כציר מרכזי של יסודותיה. מרכיביה הם אלה:

כיאניה הודה כי ביקש מסופיאן דוגמא של הרעל "כדי לבדוק את יעילותו נגד חתולים". עוד נקבע, כי כיאניה לא ידע על קשריו של סופיאן עם ארגון החמאס; על כוונתו של סופיאן לבצע פיגוע היתאבדות; ועל כי תכנית ההרעלה נהגתה על-ידי סופיאן "בעצה אחת עם פעיל חמאס". בית המשפט המחוזי בירושלים זיכה את כיאניה מהעבירה שעניינה קשירת קשר לסייע לאויב במילחמה, וזאת בעיקר בשל העובדה, כי לא הוכח שכיאניה ידע או עצם את עיניו מלדעת כי סופיאן פועל מטעם ארגון החמאס.

...

עיון בגזר דינו של בית משפט קמא, מלמד כי אין בעונש שנגזר על המערער כל סטייה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות, ובודאי שאין מדובר בחריגה המצדיקה התערבותה של ערכאת ערעור, ולפיכך דין הערעור על גזר הדין להידחות.

בית משפט קמא זקף לזכותו של המערער את העובדה כי, בסופו של דבר, לא נגרם נזק לבטחון המדינה; את הודאתו במרבית העבירות שיוחסו לו; את טענתו כי נתקף בפחד וחשש לבצע את הפעילות המתוכננת; ואת העובדה, כי מוניר נדון לחמש שנות מאסר בפועל, בגין ביצוע עבירות חמורות יותר משל המערער.

מדיניות ענישה זו מביאה לידי ביטוי את הצורך להאבק בארגוני הטרור, המבקשים לפגוע בבטחון המדינה ובשלום אזרחיה, באמצעות פיגועי טרור רצחניים בקרב אוכלוסיה אזרחית, ועל בתי המשפט לתרום את תרומתם למאבק זה, בדרך של ענישה הולמת ומכבידה, על אלו הנוטלים חלק בפעילות נפשעת זו. סוף דבר, הנני סבור כי יש לדחות את הערעור, הן על הכרעת הדין והן על מידת העונש, וכך אציע לחבריי לעשות.

לבסוף הוטלו על המערער 6 חודשי מאסר בעבודות שירות; 10 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים שלא יבצע את העבירות שהורשע בהן; ופצוי בסך 150,000 ש"ח (ב-10 תשלומים שוים) למתלונן.

כל אחת מראיות הסיוע האמורות, וכן צרופן זו לזו, תומכים במידה מספקת בעדותו של טל ומביאים להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בקשר לפריצה.

לאחר שעיין בחוות דעתם ושמע את עדויותיהם, העדיף בית המשפט המחוזי את עמדתו של מומחה התביעה, ד"ר עזגד גולד, אשר קבע כי העדות אינה צפויה להביא לפגיעה קיצונית במערער, על פני הערכתם של מומחי ההגנה, ד"ר לוציאן מוסקוביץ' וד"ר תמר אפרים המטפלים במערער, אשר סברו כי העדות עלולה לדרדר את מצבו של המערער עד כדי סכנת היתאבדות.

...

העונש אשר לחיוב המערער בפיצויים, המערער לא צירף את מקבל הפיצויים, חמיו לשעבר, בתור משיב בערעור, ודין הערעור להידחות מטעם זה. גם לגוף העניין לא מצאנו עילה להתערב ברכיב הפיצויים.

סוף דבר אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו.

השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה עם חברי השופט י' אלרון כי דין הערעור להידחות על כל חלקיו.

טענות העירעור על הכרעת הדין וחומרת העונש המערער משיג על הרשעתו בעבירות הסיוע, ובליבת עירעורו מציב את השאלה: האם בצאתו לבצוע הירי בהרים יש משום "אימון ירי" שמטרתו לסייע למפגעים לבצע את הפיגוע? לטענת המערער, הוא לא שם לו למטרה לסייע למפגעים, ואף לא יכול היה לצפות כי הירי מהוה "משום אימון" לקראת ביצוע הפיגוע ­– ומשכך הכרעת הדין מטילה עליו אחריות גדולה יותר מזו שהיא מנת חלקו בפועל, ולכך "השלכה מוחשית" על העונש שהוטל עליו.

עוד נטען כי דינו נגזר כ-"מבצע עקרי", הגם שלא הייתה לו שליטה בכלי הנשק או בעיתוי הפיגוע, וכי נקבע לו מיתחם עונש חסר-תקדים בחומרתו, לרבות בהשוואה למי שהורשע בסיוע לפיגועי היתאבדות רבי-נפגעים בשנות השיא של הטרור הפלסטינאי.

...

זאת ועוד, לאימרות המערער בחקירתו ובעדותו קיים חיזוק חיצוני מספק לשם הרשעתו בעבירת הסיוע כפי שהורשע בהן, ובכללן: ההתאמה בין תשעת תרמילי הנשק שנתפסו במקום ביצוע הירי, אליו הוביל המערער את חוקריו, לבין אלה שנתפסו בזירת הפיגוע, תומכת במסקנה כי הירי נועד לשמש כאימון לקראת ביצוע הפיגוע; וכן, מכלול הראיות אשר שימשו כחיזוק להוכחת קיום היסוד הנפשי של עבירת הסיוע ברצח ביחס לפעולותיו האחרות של המערער, אשר לגביו אין עוד מחלוקת, יש בהן אף כדי לשמש כחיזוק לקיום היסוד הנפשי לעבירת הסיוע ביחס לירי בהרים.

אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות.

עם זאת, מהטעמים שיפורטו להלן, מצאתי כי בית המשפט המחוזי הקל עם המערער באופן המחייב את התערבותנו לחומרה, כאשר קבע את מתחם העונש ההולם בין 13 ל-20 שנות מאסר, וגזר, בסופו של יום, את העונש קצת מתחת למחצית מהעונש ההולם במתחם אותו קבע.