ערעור על הרשעה במשמעת של עובד מדינה

ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 9.3.2021 בבד"מ 109/19 (עורך הדין אורי כהן – אב"ד; גב' ריטה בוקצ'ין – חב"ד; מר רחמים כהן – חב"ד) (להלן: "בית הדין").

הצדדים הגיעו להסדר טיעון בבית הדין קמא שלפיו, בכפוף להודאתו של המערער והרשעתו בדין, יוטל עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה והצדדים יטענו באופן חופשי באשר לשאר אמצעי המשמעת; המאשימה תגביל את טיעוניה לפיטורי הנאשם תוך תשלום מלוא פצויי הפיטורים ופסילתו לשירות המדינה ומשרד החינוך למשך 5 שנים.

...

תמצית טענות המשיבה לטענת המשיבה דין הערעור להידחות.

בענייננו, סבורני כי גזר דינו של בית הדין הביא בחשבון ואיזן בצורה מנומקת ואפשרית את השיקולים לקולה לעומת השיקולים לחומרה, בעניינו של המערער.

סבורני כי, בצדק זקף בית הדין חומרה מיוחדת לעברו המשמעתי הקרוב של המערער, בגין מעשה גניבה שעומד בניגוד קוטבי לערכים ולנורמות שאמורים לשמש לחם חוקם של עובדי חינוך והוראה.

סוף דבר: הערעור נדחה.

כללי לפניי ערעור לפי סעיף 43 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג- 1963 (להלן: "החוק"), על הכרעת דין וגזר דין של בית הדין למשמעת של עובדי מדינה, בהרכב עו"ד אורי כהן – אב בית הדין, עו"ד אולגה רזניקוב-גבאי – חברת מותב, ומר יצחק פרחי – חבר מותב, מיום 17.08.2019 (להלן: "ההחלטה").

על הטענות, העובדות וההליכים המערער יליד 1966, עובד חברת דואר ישראל ושימש ראש צוות דוורים, הועמד לדין משמעתי בבית הדין למשמעת, ביום 03.03.2019, בגין עבירות לפי סעיפים 17 (1) (2) (3) (4) (6) לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג – 1963 (להלן: "החוק"), על יסוד הקבוע בסעיף 61 לחוק, וזאת לאחר שהורשע במשפט פלילי, בעבירות של קבלת דבר במירמה וניסיון קבלת דבר במירמה, בבית משפט השלום בירושלים (ת"פ 45229-09-14).

(1) עשה מעשה, או התנהג, באופן שפגע במשמעת שירות המדינה; (2) לא קיים את המוטל עליו כעובד המדינה על פי נוהג, חוק או תקנה, או הוראה כללית או מיוחדת שניתנו לו כדין, או התרשל בקיום המוטל עליו כאמור; (3) התנהג היתנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה או התנהג היתנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה; (4) התנהג היתנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו או בקשר אתו; (5) השיג את מינויו בשירות המדינה במסירת ידיעה כוזבת או בהעלמת עובדה הנוגעת לעניין, או בשימוש באיומים או בכוח או באמצעים פסולים אחרים; (6) הורשע על עבירה שיש עימה קלון.

...

מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את הערעור.

בענייננו, חזר בו המערער מהערעור על הכרעת הדין, ולפיכך, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, מטעם זה, בלבד.

בנסיבות אלה, אין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקים עילה מבוררת המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור ודין הערעור על גזר הדין, להידחות.

משכך ומכל האמור, ומשלא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטה, דין הערעור, על הכרעת הדין ועל גזר הדין, להידחות.

בכל הקשור לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בערעורו של המערער על הרשעתו, נטען על-ידי המשיבה כי העירעור נדחה, כי בית-המשפט המחוזי הדגיש ששאלת הפיטורים מסורה לנציבות שירות המדינה ולבית-הדין למשמעת, וכן הדגישה המשיבה פעם נוספת את ההבדלים בין ההליך המשמעתי להליך הפלילי, והביאה דוגמאות של עובדי הוראה שבהליך הפלילי לא הורשעו, ולמרות זאת בית-הדין למשמעת פיטר אותם בשל מעשים שבוצעו וערכאת העירעור לא התערבה בתוצאה.

...

בהקשר לכך יש לציין כי ההליכים המשמעתיים קיימים בסקטורים שונים, ולא רק בשירות המדינה (למשל לגבי עורכי-דין, רופאים, רואי-חשבון, אדריכלים, וכיו"ב), וגם בהקשר להליכי משמעת בסקטורים אחרים נפסק באשר להיבטים אישיים ולנסיבות אישיות כי: "לכל ההיבטים הללו ישנו משקל ניכר מן הבחינה האנושית, והיה להם בוודאי מקום נכבד בשיקולי הענישה הפלילית, ואף יש להם מקום מסוים במסגרת שיקולי הענישה המשמעתית. עם זאת, אין הם מכריעים את הכף בדין המשמעתי. מעמדה ואמינותה של המערכת המקצועית בעיני הציבור הם העומדים במוקד כאן, ואין מנוס ממתן משקל מכריע להיבטים אלה מן הטעמים שבאינטרס הציבור..." עיין לעניין זה ב-על"ע 3467/00 הוועדה המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' צלטנר (18/2/02).

בעניין שופניה, תיאר בית-המשפט בהרחבה כי המורה התכוונה למנוע מפגש אלים בין שני תלמידים, ובית-המשפט מצא לנכון ליתן משקל כאשר בחן את הנסיבות שבהן אירעה התקיפה (עיין סעיפים ל"ג ו-ל"ד לפסק-הדין בעניין שופניה).

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את ערעור המערער בכל הקשור לאמצעי המשמעת של נזיפה חמורה ופיטורים לאלתר, ומקבלת באופן חלקי את ערעור המערער באשר למשך פסילתו משירות המדינה וממשרד החינוך, כך שמשך הפסילה יקוצר כמפורט לעיל.

ביום 26/01/21 בתום ההליך הפלילי, הוגשה תובענה נגד המערער לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה.

ביחס להרשעתו בסעיף 17(1) – טוען המערער כי בית הדין לא נימק, ולא ערך ניתוח מהו אותו "מעשה שעשה" הנאשם או "התנהג" באופן שפגע בשירות המדינה מעבר למעשים שעליהם נתן את הדין, הורשע ולפיהם הודה בסעיף 17(6).

וראו גם ער"מ 2409/08 בנימין נ' עריית חיפה [פורסם בנבו] (24.7.2008):" בית משפט זה יתערב באמצעי משמעת שנגזרו על עובד על-ידי בית הדין המשמעתי רק במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות משפטית, או כאשר הוא חורג בצורה ניכרת מהראוי בנסיבות המקרה". וכפי שנאמר בעיניין שאהין לעיל: " מטבע הדברים, התערבותו של בית משפט מחוזי בהחלטותיו של בית הדין – אלו שעניינן עבירות משמעות, ואלו שעניינן אמצעי משמעת – היא מצומצמת ביותר. היתערבות כאמור שמורה למקרים קצוניים בהם בית הדין פועל מחוץ לסמכות או בנגוד לדין, שוקל שיקולים שלא ממין העניין, מיתעלם מראיות מהותיות שבכוחן להכריע את הכף לכאן או לכאן, מפר את כללי הצדק הטבעי, או מטיל על העובד אמצעי משמעת אשר חורג ממיתחם הסבירות – קרי: אמצעי משמעת ששום בית דין סביר לא היה גוזר על אותו עובד בנסיבות העניין (ראו: עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה, פסקה 12 [פורסם בנבו] (19.8.2007); ער"מ 3796/07 עריית יבנה נ' כהן, פסקה 7 [פורסם בנבו] (26.6.2007); עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 480 (2004)). כך היה בזמן שסמכות העירעור על החלטותיהם של בתי הדין למשמעת הופקדה בידי שופט בית המשפט העליון כדן יחיד, וכך הוא גם בימים אלה – אחרי שסמכות כאמור הועברה לידיו של בית משפט מחוזי". בעניינינו, כפי שאפרט להלן, ניתח בית הדין את כל השאלות שבמחלוקת, דן בכל הטענות, היתייחס לכל נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות המשפחתיות של המערער נימק כדבעי את שיקוליו והשית עונש מידתי על המערער.

...

אשר לטענת המערער לפיה יש לדקדק ולקבוע כי הואיל ובית הדין לא השתמש במילים: "נסיבות חמורות במיוחד", יש לבטל את עונש שלילת הגמלה בתקופת הפסילה (או מחצית ממנה כפי שקבע בית הדין), אין בידי לקבל את הטענה.

אין בידי לקבל את הטענה.

אוסיף כי בהבהרה של אב בית הדין נכתב אמנם שהכוונה היתה "נסיבות מחמירות" ולא נכתב "נסיבות מחמירות במיוחד". ברם השמטת המילה "במיוחד" הולכת יד ביד עם השמטת המילה "מחמירות" המופיעות כצמד בסעיף 57 לחוק הגמלאות וכל מה שנכתב על השמטת המילה "מחמירות" יפה אף לעניין המילה "במיוחד". מכל הטעמים לעיל, אני דוחה את הערעור.

ההליך המשמעתי הראשון בשנת 2013 הועמד המבקש לדין משמעתי בבית הדין למשמעת של עובדי מדינה (בד"מ 68/13) מכיוון שעבד כמורה נהיגה בשנים 2011 ו-2012 במקביל לעבודתו כעובד הוראה במשרד החינוך, ללא קבלת היתר לעבודה פרטית כנדרש (להלן: בית הדין למשמעת וההליך המשמעתי הראשון)[footnoteRef:2].

כלומר, ההחלטה על פיטורי המבקש בגין הרשעתו בעבירת משמעת התקבלה על ידי בית הדין למשמעת שהוא בעל הסמכות להורות על פיטורי עובד מחמת עבירת משמעת בהתאם לדין[footnoteRef:23].

וכך קובע סעיף 40 לחוק שירות המדינה (משמעת) העוסק במועד הבצוע של אמצעי המשמעת: "(א) אמצעי המשמעת שהחליט עליהם בית הדין לא יבוצעו אלא לאחר שנימסר לידי העובד העתק מאושר של ההחלטה, ואם היתה זכות ערעור על ההחלטה - לאחר שעברה תקופת העירעור; הוגש ערעור, לא תבוצע החלטה אלא לאחר שנימסר לעובד העתק מאושר של פסק-הדין בעירעור.

...

לסיכום: שוכנענו כי לא עלה בידי המבקש להביא ראיות לכאורה להוכחת עילת תביעה.

כמו כן, שוכנענו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת משרד החינוך וכי הנזק שעלול להיגרם לו כתוצאה מקבלת הבקשה גדול מהנזק שייגרם למבקש כתוצאה מדחייתה.

סוף דבר הבקשה לסעד זמני - נדחית.