לא למותר להפנות לדברי בית-משפט קמא בפיסקה 6 של גזר הדין: "הנאשם במעשיו פגע בשלטון החוק, עת איים על משמר בתי המשפט בתוך כותלי בית-המשפט, ומידת הפגיעה היא בינונית" וכן דברי בית-משפט קמא בפיסקה 7 של גזר-דינו, בציינו, כי הביא בחשבון את העידר התיכנון שקדם לחלק הראשון של העבירות ואולם: "לאחר כן הוא שב לבית המשפט, איים על המאבטחים והחזיק סכין, ולחלק זה היה תיכנון".
על כל אלה יש להוסיף את הרשעותיו הקודמות של המשיב שאינו אלא כבן 22 (יליד ינואר 1998), שהורשע לראשונה בבית המשפט לנוער בחיפה בדצמבר 2012 (בהיותו בן פחות מ-15), במצבור עבירות של מעשה מגונה בקטין, איומים, היזק לרכוש במזיד, החזקת סכין, תקיפה סתם, שימוש בסמים לצריכה עצמית, גניבה, פריצה לבניין שאינו דירה, החזקת נשק חשוד כגנוב, סיוע לפריצה לרכב, מעשה מגונה תוך שימוש בכוח או איומים, ותקיפה הגורמת חבלה ממש, ונדון ל-18 חודשי מאסר בפועל.
בצדק, הפניתה המדינה לע"פ 2336/16 ריאד מזאריב נ' מדינת ישראל (4.12.17) שם נקבע בפיסקה 32:
"... נראה כי יש לקבל את טענת המשיבה בערעורה שכנגד, והיא כי יש להורות על ריצוי המאסרים המותנים שהוטלו על המערער במסגרת הרשעתו בפרשת 2012, באופן מיצטבר זה עם זה ובמצטבר עם הטלת עונש המאסר במקרה זה, ולא באופן חופף. זאת, נוכח הוראת סעיף 58 לחוק העונשין, על פיה ככלל, תקופת מאסר על תנאי תרוצה באופן מיצטבר על פני התקופה שנקבעה לעונש מאסר בפועל, כאשר בית המשפט רשאי לסטות מכלל זה אך מטעמים שיירשמו. כך גם, ככל שגדלה מידת הזיקה בין העבירה הנוכחית לבין העבירה שבגינה הוטל עונש המאסר המותנה, כך תיטה הכף לטובת החלת בררת המחדל של צבירת עונשים על פני החלתם בחופף (ראו גם: ע"פ 5974/13 מוחמד עודה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקות 12-14 (16.1.2014); ע"פ 8265/13 מלכיאל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה נ"ח (10.3.2016)). בעניינינו, לא נימצאו טעמים המצדיקים השתת העונשים באופן חופף, כחריג לכלל של היצטברות עונשים. אדרבה, נוכח עברו הפלילי של המערער והעובדה שלא בחל מלשוב לסורו בחלוף זמן מועט ביותר, חרף המאסרים המותנים אשר הוטלו עליו בגין ביצוע מעשים דומים בעבר אשר כשלו מלהרתיעו, נוטה הכף בבירור לכיוון בררת המחדל של צבירת עונשים על פני החלתם באופן חופף (ראו למשל: ע"פ 1880/14 עמאש נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (19.11.2014)). זאת גם נוכח העובדה שעונש המאסר על תנאי שנגזר על המערער לא מילא, וזאת בלשון המעטה, את תכליתו ההרתעתית (ע"פ 4716/12 מדינת ישראל נ' דטסה, [פורסם בנבו] פסקות 21-22 (6.6.2013)). אשר על כן ובצרוף נסיבות העבירה הנוכחית, קיימים טעמים כבדי משקל להפעיל את עונשי המאסר על תנאי באופן מיצטבר – הן לגבי היחס בין שתי תקופות המאסר על תנאי שהוטלו על המערער, האחת למשך 18 חודשים והשניה למשך 6 חודשים, והן לגבי הצטרפותן לעונש המאסר בפועל שנקבע בתיק זה".
הסניגור הפנה, בין היתר, ל-עפ"ג (מחוזי חיפה) 40239-08-15 מדינת ישראל נ' סאהג'יאן (11.11.15) שם ציין כב' הנשיא ר. שפירא, שלמרות שהיה מקום להפעיל לפחות חלק מן המאסרים המותנים במצטבר, ולא בחופף, הרי אין מתקיימים התנאים המצדיקים היתערבות בגזר הדין של בית-משפט קמא.
...
לאחר שנתנו דעתנו לכתב האישום שבעובדותיו הודה המשיב ועל פיהן הורשע, לפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 16.9.19 ב-ת"פ 2666-07-18 בבית משפט השלום בעכו, דיון שממנו הוצא המשיב, לגיליון הרשעותיו הקודמות של המשיב, לטיעונים לעונש שפירטו באי כוחם של שני הצדדים בפני בית-משפט קמא, ולאחר שגם עיינו בגזר-דינו של בית-משפט קמא, בערעורה של המדינה, בטיעוניהם המפורטים של באי כוח שני הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו ביום 6.2.2020, לרבות בסרטונים שהציג בפנינו הסנגור באמצעות הסמארטפון, ולאחר שגם עיינו בפסיקה הרלוונטית, מסקנתנו היא שיש לקבל חלקית את ערעור המדינה.
אנו סבורים, כי בית-משפט קמא הקל עד מאוד עם המשיב כשהטיל עליו בגין העבירות נשוא הדיון עונש מאסר בפועל קרוב מאוד לסף התחתון של מתחם הענישה, דהיינו, ארבעה חודשי מאסר בפועל, בהתחשב בכך שהמתחם הוא החל משלושה חודשי מאסר בפועל ועד 12 חודשי מאסר בפועל.
החלטנו אפוא שלא להתערב בארבעת חודשי המאסר בפועל שהטיל בית-משפט קמא על המשיב, ואולם באשר להפעלת המאסרים המותנים, מחליטים אנו לקבל חלקית את ערעור המדינה, כך שבנוסף לששת חודשי המאסר על-תנאי (שהוטלו ב-ת"פ (שלום תל-אביב) 11415-12-16) אשר הופעלו במצטבר לארבעת חודשי המאסר בפועל, יופעלו במצטבר גם שלושת חודשי המאסר על-תנאי (שהוטלו על המשיב ב-ת"פ (שלום טבריה) 16520-05-18 ), ואילו חמשת חודשי המאסר על-תנאי (שהוטלו ב-ת"פ (בית המשפט לנוער נתניה) 12045-04-16) וחודש מאסר על-תנאי שהוטל בע"פ (מחוזי חיפה) 18558-02-18) יופעלו בחופף.
