ערעור על הרשעה בחנייה במקום חניית נכים

בהתאם ללשון חוק העזר האמור סעיף 6 (ג)(1) "לא יעמיד אדם רכב, לא יחנהו ולא ירשה לאחר להעמידו או להחנותו באופן – (1) שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה". עיון בעפ"א 7252-06-14 חיים דעבול נגד מדינת ישראל מיום 02.09.14 מלמד כי כב' הנשיא יוסף אלון דחה ערעור על הרשעה בעבירה נושא התביעה דנן וקבע כך "מטבע הדברים השאלה אם חנייה במקום מסויים "מפריעה לדרך" או לא טעונה קביעה בכל מקרה לגופו וברור כי אלמנט ההפרעה לא חייב להיות הפרעה בפועל החוסמת את הדרך אלא גם חנייה באופן שיש בו מקום להניח כי מכוניות שיבקשו לחנות במקום יתקלו בקושי בתנועתן" (להלן: הילכת דעבול") .

העד טען "אתה לא יכול לחנות איפה שבא לך כאשר יש חניה מוסדרת". עת נישאל העד מדוע לא רשם לחובת התובע דוח על חניה במקום אסור או על חניה במקום ללא תשלום השיב העד "זה הסעיף של הפרעה לתנועה. הוא מפריע גם לנכים, סעיף אחר של חניה אסור במקום זה שיש תמרור או אבני שפה אדום לבן במקום" (עמ' 7 ש' 1-2 לפרוטוקול).

...

במקרה דנן, אני סבורה כי הטלת אחריות על כתפי הנתבעת היה בהם כדי לפגוע פגיעה רבה בחופש ובשיקול הדעת הרחב של הרשות בעת אכיפת דוחות התנועה ושל התביעה בהגשת כתבי אישום וכן בשיקול הדעת של התביעה בביטול כתבי אישום.

אני סבורה כי משיקולי מדיניות יש מקום להותיר לנתבעת שיקול דעת רחב ביחס לאופן בו היא אוכפת עבירות חניה במרחב הציבורי וכן שיקול דעת רחב בהגשת כתבי אישום.

סוף דבר לסיכום, דין התביעה להידחות.

ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת סיגל אלבו) מיום 14.6.2021 בתיק ח"נ 66508-02-19, לפיה הורשע המערער בעבירה של חניה במקום המיועד לרכב של נכה, בנגוד לסעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחניתו) תשכ"א-1960 ותקנה 72(א)(16) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, ונגזר עליו תשלום קנס בסך 400 ₪.

...

בתשובתו לאישום טען המערער: "באותו יום במקום שבו אני חונה היה רכב שחנה שם ואותו רכב יצא מהחניה, אני נסעתי אחריו ונכנסתי ברוורס במקומו. רק כשחזרתי למקום ראיתי שיש דוח ואז גם את התמרור. התמונות מצולמות מתחת לתמרור ובצידו ואני טוען שאי אפשר היה לראות את התמרור". המערער הסכים להצגת תמונות שצילם הפקח שרשם את הדו"ח, וכן הציג תמונה של המקום, לפיה, לדבריו, התמרור מכוסה במלואו על ידי עץ. על פי פרוטוקול הדיון בבית-משפט קמא, ובקשה לתיקון הפרוטוקול, לאחר שבית-משפט קמא הפנה את המערער לפסיקה בעניין; הבהיר לו כי הנסיבות שתיאר יוכלו לשמש להקלה בעונש; והבהיר לו כי אם ינהל את ההליך יקשה על בית המשפט להפחית את הקנס; ולאחר הפסקה ולאור המלצת בית המשפט, ביקש המערער "לסיים את התיק היום ולהתחשב בגובה הקנס". בהכרעת דינו ציין בית-משפט קמא כי "אין מחלוקת כי במקום בו עמד הנאשם ישנו תמרור המסמן מקום חניה לנכה. עם זאת טענת הנאשם כי לא יכול היה לראות את התמרור ולהבחין בו, שכן הוא הגיע לחניה תוך נסיעה לאחור, לא ראה את התמרור ואף לא היה לו סיבה לחשוד כי במקום ישנו תמרור המסמן מקום חניה לרכב נכה מהטעם שאבני שפת המדרכה הם בצבע אפור וכן לנוכח העובדה שבמקום סמוך ישנם מקומות חניה רבים המיועדים לנכים. הוצגו לי התמונות שצילם הפקח, בתמונות ניתן לראות כי לפני רכב הנאשם ישנו תמרור המסמן מקום חניה לנכה וכי רכב שמגיע מכיוון הנסיעה (ולא בנסיעה לאחור) יכול להבחין בתמרור. עוד יצוין כי על גבי הכביש ישנו סימון של רכב נכה. הואיל ועבירת החניה היא מסוג של אחריות קפידה והואיל והגעתי למסקנה כי אילו היה הנאשם יוצא מרכבו, הולך מספר צעדים אחורה ובודק את הסדר החניה יכול היה להבחין בתמרור, הרי שלא מצאתי מקום לקיומו של הסייג הקבוע בחוק העונשין, טעות במצב הדברים וכבר נפסק כי על נהג לוודא באופן אקטיבי כי החניה במקום מותרת. יצוין כי נתתי אמון בטענת הנאשם כי אכן לא ראה את התמרור וחנה במקום בתום לב, אבל כידוע מדובר בעבירות מסוג אחריות קפידה ושאלת תום הלב אינה רלוונטית. לפיכך, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שמיוחסת לו בכתב האישום". לעניין גזר הדין התחשב בית-משפט קמא בכך שהמערער חנה במקום בתום לב; בהעדר הרשעות קודמות; ובנסיבותיו המשפחתיות והכלכליות של המערער, והפחית את סכום הקנס המקורי לקנס בסך 400 ₪.

ככל שהמערער סבר כי התמרור מוצב כך שלא ניתן להבחין בו, בניגוד לנראה בתמונות, היה עליו לנהל הוכחות, תוך נטילת סיכון שאם יורשע יהיה סכום הקנס גבוה מזה שנגזר עליו בסופו של דבר.

נוכח האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערער ישלם הוצאות הערעור בסך 400 ₪.

לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, (כב' השופטת סיגלית גץ-אופיר) בתיק ח"נ 9253-11-19 מיום 10/11/2021, במסגרתו הורשע המערער בהחניית רכבו במקום חניה המיועד לרכב נכה, תוך שהושת עליו קנס בסך 1,500 ₪.

...

דיון והכרעה לאחר שעניינתי בהודעת הערעור, בפרוטוקול הדיון של בית משפט קמא, ובטענות הצדדים לפניי, דין הערעור להידחות.

לאור האמור, משאין מחלוקת כי המערער חנה בחניה המיועדת לחניית נכים, כי הרכב בגינו קיבל המערער את דו"ח החניה לא היה רשום כבעל תג נכה, ולא הרים את הנטל בטענות העובדתיות (שאף לא מתיישבות עם המצב המשפטי), המסקנה היא שהמערער לא הוכיח את זכותו לחנות את הרכב במקום חניה המיועד לנכים, ובהתאם אין להורות על ביטול הרשעתו בגין העבירות המיוחסות לו. למיטב הבנתי המערער לא טען דבר בבית משפט קמא לעניין גובה הקנס, גם בהודעת הערעור לא נטען דבר לעניין זה ולא בדיון שהתקיים בפניי ביום 24/03/2022.

3לפיכך אני מורה על דחיית הערעור.

ברע"פ 7386/14 ****י נ' מדינת ישראל (11.11.14) שאף אליו הפניתה המשיבה, נדחתה בקשת רשות ערעור על הרשעה בגין חניית נכה ב'אדום-לבן' כביש בו מצויים מספר נתיבים בדומה לענייננו, אולם העירעור ובקשת רשות העירעור נדחו מהטעם שאין מקום להתערב במימצא העובדתי של הערכאה הראשונה באשר לקיומה של הפרעה ממשית לתנועה.

...

לעניין זה, אני סבורה כי ניתן להיעזר באמות המידה שקבע המחוקק בסעיף 3 לחוק, כאשר סעיף קטן 3(1) מתייחס לחניה בסמוך לצומת (הכניסה לחניון הקניון היא למעשה צומת) ואוסר על חניה במרחק 12 מטרים מצומת; וסעיף קטן 3(4) עניינו תחום תחנת אוטובוס.

לאור כל האמור לעיל, בנסיבות המקרה שבפניי, כאשר מדובר בחניה בכביש רחב שבו שלושה נתיבים לאותו כיוון ולכן עקיפת הרכב החונה אינה מקימה כל חשש לעצירת כלי רכב בנתיב הנגדי, במרחק גדול בהרבה מ-12 מטר מצומת הכניסה לחניון ובמרחק מספק מתחנת האוטובוס, מצאתי כי המאשימה לא הרימה את נטל ההוכחה, מעבר לכל ספק סביר, כי מתקיימת אחת הנסיבות לאי-תחולת ההיתר הקבוע בסעיף 2 לחוק.

בהתחשב במכלול הנסיבות הללו, אני סבורה כי היה על הפקחים להפעיל שיקול דעת ולהימנע ממתן דו"ח במקרה זה. סוף דבר, החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט ע' דרויאן-גמליאל) בעפמ"ק 28633-11-22 מיום 29.01.2023, בגדריו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט נ' שטרנליכט) בח"נ 22359-01-22 מיום 18.10.2022.

חלף תשלום הקנס, בחר המבקש להשפט בגין עבירה זו. ביום 18.10.2022, לאחר ניהול הליך הוכחות, הורשע המבקש במיוחס לו. המבקש לא חלק על עצם התקיימות היסוד העובדתי של הארוע, אלא טען שלא מדובר בעבירה, מתוקף היותו אדם עם נכות והיות רכבו נושא תג חניה לנכה.

חריג לכך, כאמור, הרלבנטי לטענותיו של המערער – הוא חוק חניה לנכים, המאפשר לאדם עם נכות להחנות את רכבו הנושא תג נכה, במקום בו אין החניה מותרת.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

כפי שנקבע בערכאות קמא, חנייתו של המבקש הובילה לחסימת מלוא רוחב המדרכה, ובוודאי שלא אפשרה מעבר חופשי בה. לפיכך, ובשים לב שסעיפים 2 ו-3 לחוק חניה לנכים "מבטאים איזון בין ההגנה על זכותו של נכה לחניה נגישה לבין האינטרס הציבורי שבשמירה על הסדר הציבורי בכבישים ובמדרכות" ([רע"פ 4819/10](http://www.nevo.co.il/case/5978023) רחמים נ' מדינת ישראל (22.7.2010); רע"פ 5273/12 גיא נ' מדינת ישראל, פסקאות כ-כב (09.05.2013)), אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה חניתו אפשרה "מעבר חופשי", כנדרש בסייג העולה בסעיף 2(א)(3).

אשר על כן, הבקשה נדחית.