כמו כן, שני הנאשמים הורשעו בעבירה אחת של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית בצוותא (לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) בפקודת הסמים וסעיף 19 בחוק העונשין).
תמצית טענותיה של המדינה לגופו של העירעור הן אלו: בית המשפט קמא קבע כי שני המשיבים הם סוחרי סמים, שסחרו בסם מסוכן וקשה מסוג קוקאין בכמויות משמעותיות, תמורת סכומים משמעותיים, אלפי שקלים, ואף החזיקו סם זה בכמות משמעותית שלא לצריכה עצמית; מהעובדות שבהן הודו המשיבים אף עולה, כי סמים קשים אלו זמינים להם ומכאן המסוכנות הרבה; למשיב 1 שבע הרשעות קודמות בעבירות חמורות, גם אם לא בעבירות סמים ואילו למשיב 2 ארבע הרשעות קודמות ובין השאר, גם בסחר בסמים; אמנם היה מקום לשקול את תהליך השקום שעברו המשיבים ואת העובדה שהסמים לא הופצו מאחר שנמכרו לסוכן, אך העובדה שדובר בסוכן לא הייתה ידועה למשיבים ולכן משקלה מועט.
בעיניין דחיית בקשות ארכה מטעם המדינה, הפנה אל ההחלטות הבאות: ב"ש 384/81 מדינת ישראל נ' בן ציון, פ"ד לה(4) 727 (1981), כבוד הרשם ד' ברטוב (להלן – עניין בן ציון) – נדחתה בקשת המדינה להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה באיחור של יום אחד.
...
בית המשפט מצא כי השילוב של איחור בן יום אחד, שנבע מטעות שעליה נמסרה הודעה מיידית לנאשמת, והשאלה העקרונית שהתעוררה במסגרת הערעור, עולים כדי "טעם ממשי" שהצדיק לאפשר את הגשת הערעור באיחור.
אמנם, כפי שטען בא-כוח המשיב 2, בהתאם לסעיף 40ד(א) בחוק העונשין, בית המשפט "רשאי... לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן", אם "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם". אך לצד זה גם נקבע, בסעיף 40ד(ב), כי במקום שבו "מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה, לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם" מטעמי שיקום, "אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן". גם בעניין קרנדל, שאליו הפנה בא-כוח המשיב, נקבע כי בכל מקרה, גם במקום שבו מצא בית המשפט שיש להעדיף את שיקולי השיקום, "לא מתפוגגים מאליהם שיקולי ההלימה גם כאשר חלים שיקולי השיקום" (שם, פסקה 22).
לפיכך וכאמור, הבקשה נדחית.