ערעור על הרשעה בגניבה ואחזקת נכס גנוב

אכן עברו התעבורתי כולל 3 הרשעות קודמות מסוג בלתי מורשה מתוך ה- 7 הרשעות כאשר יתר העבירות , אחת כנוסע, אחת כהולך רגל ועוד עבירה של עצירת רכב שהפריע לתנועה, רכב שהיה באחזקתו אך לא הוא בצע את העבירה.

לנאשם עבר פלילי בעבירות של גניבה, התפרצות למגורים, אחזקת נכס חשוד כגנוב, קבלת נכסים שהושגו בפשע בעוון, החזקה של סמים לצריכה עצמית, גניבה, אחזקת אגרופן, הפרעה לשוטר.

זכות ערעור תוך 45 יום.

...

לאחר ששמעתי טעוני הצדדים לעונש, שקלתי את השיקולים השונים, מצאתי שיש מקום לכבד את ההסדר ולו בשל הנסיבות המיוחדות של מקרה זה בענין הנהיגה כבלתי מורשה.

דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 5000 ₪.

הנני מורה על עונש של מאסר לתקופה של 8 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

איתמר השקעות בע"מ נ' באראט אחזקות ונכסים בע"מ, פס' 10 (25.10.2016)).

המבקשים טענו בתשובתם לתגובה כי בבקשה זו שיקול סכויי העירעור אינו רלוואנטי (פס' 3), ובענין זה הם הפנו ל-ת"א (חי') 176/04 גנדלר נ' קסבה, פס' 3 (15.5.2008), בה נקבע כי "מטבע הדברים, ראוי כי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, תיתמקד הערכאה הדיונית – להבדיל מערכאת העירעור – בעיקר ברכיב השני של נזק לא הפיך ,ותנקוט באיפוק ובריסון עצמי בהערכת סכויי העירעור על פסק דינה". אכן, נטיית הלב של שופט המחליט בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו היא ש"אין זה ראוי כי אתייחס לסכויי העירעור על פסק דיני שלי" (ראו למשל ת"א (מחוזי ת"א) Adidas-Salomon נ' גלאל (2.2.2011)).

המשיבה 3 בענין המשיבה 3 דנה ****, טוענים המבקשים כי - "משיבה זו הנה בעלת רקע פלילי של גניבה בנסיבות מחמירות לאחר שגנבה מבן זוגה את כרטיס האשראי. הגניבה הוכחה והוגש נגדה כ"א כמו כן ישנם מקרים רבים בהם נחשדה אך לא הוכחה הגניבה, ראה למשל בתכנית כלבוטק (ראיה אשר בית המשפט הנכבד סירב לקבלה) ובגניבת התכשיטים של אמה. לפיכך, יטענו המבקשים כי אמינותה של המשיבה 3 מוטל בספק רב נוכח האמור לעיל ונוכח אמירות שקר במהלך דיון ההוכחות ביום 29.12.14, לאור כל זאת קיים חשש ממשי כי אם קבלת הכספים תעלים המשיבה כספים אלו ולא יהיה למבקשים ממי להפרע ככל שערעורם יתקבל" (פס' 6(ג)-(ד) לבקשה.

בענין הטענה לפיה המשיבה 3 גנבה את כרטיס האשראי של בן זוגה, כפי שנקבע בפסק הדין, המשיבה 3 אישרה כי הורשעה בגין ביצוע רכישה בכרטיס האשראי של בן זוגה ללא רשותו (פס' 74).

סיכום בבקשה לעיכוב ביצוע, בין השיקול דבר מאזן הנוחות וסכויי העירעור "...מתקיימים יחסים של מעין 'כלים שלובים': ככל שסכויי העירעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהיפך" (ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בנק נ' עו"ד אייל ארנברג - הנאמן על נכסי החייב אברהם וייס, פס' 12 (17.4.2013)).

...

אמנם מדובר בבחינת סיכויי ערעור לכאוריים, אולם נדחית טענת המבקשים לפיה "די בכך שקיים סיכוי לערעור" (פס' 2 לבקשה).

מוכן אני לקבל, עם זאת, כי "מעט" חובות, ביחס למצב קודם בו משיב זה היה חייב "הרבה כסף לנושים", עלול לעמוד על סכומים שיש בהם כדי להקים חשש לפרעון ביחס למשיב זה. המבקשים מסתמכים בענין המשיב 1 גם על עדותו לפיה יש לו תיק פלילי כי "לא התייצבתי עם רכב" וכי יש תיק שבו "כביכול איימתי על מישהו אבל זה לא נכון". סיכויי ערעור טובים לאחר בחינת טענות המבקשים, למרות שאין מקום לומר על-פניו כי אין סיכוי לערעור, לא אוכל לומר ששוכנעתי-לכאורה שמדובר בסיכויי ערעור טובים.

המסקנה היא שהבקשה נדחית.

<#2#> גזר דין הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה של דרישת נכס באיומים וגניבה.

באשר לפירוט הערכים המוגנים בעבירת האיומים ראו ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל (06.09.89): "אינטרס החברה הוא להגן על שלוות נפשו של הפרט... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין, אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה של הפרט... וידוע הוא שבמקרים רבים מושמעים איומים PER SE כמסר מסווה להיתנהגות המצופה מן המאוים...". באשר לחומרת העבירה של דרישת נכס באיומים ראו ע"פ 1938/13 רפיק ג'רבאן נ' מדינת ישראל (27.2.14): "העבירות בהן הורשע המערער – דרישת נכס באיומים ואחזקת סכין שלא כדין – הן קשות, לרוב הן מכוונות כלפי אנשים תמימים, ההולכים להם ברחובה של עיר, או כאלה העובדים לפרנסתם. באמצעות הטלת אימה ופחד גוזלים אותם עבריינים נכסים וסכומי כסף מבעליהם, שעמלו קשה להשגתם. לפעמים הקרבנות נבחרו בצורה שרירותית ולפעמים במכוון בשל ההנחה שקבוצות אלה או אחרות קלות יותר לניצול...". מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בכגון דא משתרעת על פני ספקטרום מיגוון ורחב הנע בין מספר חודשים שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות ועד עונשים הנעים בין שנה וחצי ואף יותר.

...

הנאשם לא ביקש להשיג לעצמו הון וממון רב באמצעות אותם איומים, אלא סופם של דברים, ביקש לקחת פחית משקה אנרגיה "בלו". מכל המקובץ לעיל, הנני לקבוע כי מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם נע בין 7 ל- 20 חודשים מאסר בפועל.

מכל המקובץ לעיל, הנני לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 10 חודשים מאסר בפועל שיימנו מיום מעצרו, 20.3.2016; 5 חודשים מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירות אלימות מסוג עוון, לרבות עבירות איומים; 10 חודשים מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירות אלימות מסוג פשע, לרבות עבירות שעניינן סחיטה באיומים או דרישת נכס באיומים; 750 ₪ פיצוי למתלונן, עד תביעה 2, על-פי פרטיו בכתב האישום.

<#2#> גזר דין הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירות של דרישת נכס באיומים וגניבה.

באשר לפירוט הערכים המוגנים בעבירת האיומים ראו ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל (06.09.89): "אינטרס החברה הוא להגן על שלוות נפשו של הפרט... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין, אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה של הפרט... וידוע הוא שבמקרים רבים מושמעים איומים PER SE כמסר מסווה להיתנהגות המצופה מן המאוים...". באשר לחומרת העבירה של דרישת נכס באיומים ראו ע"פ 1938/13 רפיק ג'רבאן נ' מדינת ישראל (27.2.14): "העבירות בהן הורשע המערער – דרישת נכס באיומים ואחזקת סכין שלא כדין – הן קשות, לרוב הן מכוונות כלפי אנשים תמימים, ההולכים להם ברחובה של עיר, או כאלה העובדים לפרנסתם. באמצעות הטלת אימה ופחד גוזלים אותם עבריינים נכסים וסכומי כסף מבעליהם, שעמלו קשה להשגתם. לפעמים הקרבנות נבחרו בצורה שרירותית ולפעמים במכוון בשל ההנחה שקבוצות אלה או אחרות קלות יותר לניצול…". מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בכגון דא משתרעת על פני ספקטרום מיגוון ורחב הנע בין מספר חודשים שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות ועד עונשים הנעים בין שנה וחצי ואף יותר.

...

מסקנה זו מבוססת בעיקרה על אופי ומהות העבירות, על העובדה כי מדובר במסכת עבריינית מתמשכת אשר בוצעה כלפי מתלוננת אחת, אמו של הנאשם כפי הנראה על רקע דומה.

לאור המקובץ לעיל, בשים לב לערכים המוגנים ומידת הפגיעה בהם, נסיבות ביצוע העבירות וכן מדיניות הענישה הנהוגה – הנני לקבוע את מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם שבפניי, נע בין 6 ל-18 חודשי מאסר בפועל.

מכל המקובץ לעיל, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 8 חודשים מאסר בפועל אשר ימנו מיום מעצרו, 14.3.16; 4 חודשים מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו שלא יעבור עבירת אלימות או רכוש מסוג עוון; 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע.

בעקבות הרשעת המערערת בעובדות כתבי האישום, נגזרו עליה 6 חודשי מאסר בפועל, וכן הופעל מאסר מותנה חב הפעלה בן 6 חודשים שהוטל על המערערת בת"פ 62612-12-15 ביום 13/05/18, אשר ירוצה במצטבר למאסר שהוטל, באופן שהמערערת תרצה 12 חודשי מאסר בפועל; בנוסף נגזר על המערערת מאסר על תנאי למשך 6 חודשים אשר יופעל אם המערערת תעבור תוך 3 שנים מיום שיחרורה עבירה בגינה הורשעה; והתחייבות כספית בסך 3,000 ₪ להמנע מלעבור במשך שנתיים העבירה בגינה הורשעה.

נוכח האמור, בנסיבות המקרה שלפנינו, עת המערערת הורשעה בבצוע 9 אישומים בגין עבירות גניבה, ועבירת אחזקת נכס החשוד כגנוב, ובנוסף צרפה 4 כתבי אישום המייחסים לה ביצוע 5 עבירות גניבה, צדק בית משפט קמא עת קבע כי מיתחם העונש ההולם בנסיבות העניין, נע בין 6 לבין 18 חודשי מאסר, ואין בידינו לקבל את טענת המערערת כי המיתחם שקבע בית משפט קמא, מבטא סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת.

...

לסיכום: נסיבות המקרה שבפנינו מיוחדות, לאחר שהמערערת שולבה בהליך בית המשפט הקהילתי ועברה כברת דרך ארוכה, כאשר היתה על סף סיום התכנית, ולמרות הטיפול הממושך שעברה, עת ניתנו לה כלים מתאימים לשנות את אורח חייה והתמודדותה עם מצבי סיכון בחייה, וכאשר היתה בקשר רציף עם שירות המבחן וגורמי הרווחה, נמנעה מלהיעזר בהם ובחרה לא לשתף אותם בקשיים שחווה וכן בגורמי הסיכון, המערערת חזרה לסורה ונעצרה תוך כדי ההליך בגין מעורבותה בביצוע עבירות גניבה דומות.

בנסיבות אלה, לאור כל האמור לעיל ומשלא ניתן לומר כי התנהלותה של המערערת מצביעה על שיקולי שיקום לא כל שכן סיכויי שיקום המצדיקים סטייה מרף הענישה, הרי לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה אין עילה להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, העונש שהושת אין חורג במידה קיצונית מהענישה הראויה והמקובלת ועל כן דין הערעור להידחות.

סוף דבר, הערעור נדחה בזאת.