נוכח כל האמור עד כאן ,נראה כי יש לקבל את התביעה, ולקבוע כי על הנתבעים לשאת באופן אישי בחוב הארנונה נשוא התביעה , ומכח הרמת המסך הסטאטוטורית.
יפים לעניין זה הדברים הבאים:
"... במידה וקיימות ראיות לכאורה להוכחת העילה, יש מקום להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבעים. על מנת להוכיח טענותיה, נידרשת התביעה להביא ראיות המצויות רובן ככולן בידי הנתבעים. דרישה מהתביעה להציג בפני בית המשפט ראיות משכנעות וברורות, תעניק לנתבעים יתרון גדול, באשר בכוחם להמנע מחשיפתו של מידע שעלול לפעול לרעתם ... לפיכך, כאשר הנתבעים נכשלים בהרמת הנטל, תוך המנעות כימעט גורפת מהבאת ראיות שיצדדו בגירסתם, צודק ונכון להרים את מסך ההיתאגדות ... ככל שהראיה משמעותית יותר, כך ניתן להסיק מסקנות קיצוניות יותר כנגד הנמנע מהצגתה ... תביעה להרמת מסך עשויה להתבסס רובה ככולה על מידע המצוי בידי הנתבעים, ולפיכך יש מקום ליישם כלל זה במקרה הנידון ולהסיק מסקנות קיצוניות כנגד הנתבעים. במקרה הנידון, היה על הנתבעים להציג את החובות והזכויות של החברה בתקופה הרלוואנטית ולהראות כי ניהלו חברתם באופן תקין, לטובת החברה, וללא נטילת סיכונים בלתי-סבירים. משלא עשו כן, ולאור הראיות הלכאוריות שהביאה התובעת, יש לקבל את טענת התובעת ולהרים את מסך ההיתאגדות. " ת"א (מחוזי י-ם) 3114/01 דלתות חמדיה בע"מ נ' עץ בן אבו בע"מ [פורסם בנבו] בפסקות 32-31 לפסק דינו של כבוד השופט י' צבן (20.9.02), ערעור לבית המשפט העליון נדחה, עניין דלתות חמדיה לעיל).
ובנסיבות אלה אני סבור כי אין מנוס מהמסקנה, שענייננו בא בגדר המקרים החריגים, שבהם יש לקבוע כי השמוש שעשו הנתבעים באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, יש בו כדי להונות או לקפח נושה של החברה , בעניינינו התובעת, באופן המצדיק להורות על הרמת מסך, ועל חיובם של הנתבעים בחוב הארנונה באופן אישי, גם מכח דיני הרמת מסך.
...
לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון וסיכומי הפרקליטים, אני מחליט לקבל את התביעה ואלו נימוקי:
המחלוקת המרכזית נוגעת לשאלת התקיימות התנאים לחיוב בעלי השליטה בחובות הארנונה של החברה ,לרבות בשאלה לעניין הגורם עליו מוטל הנטל להוכחתם , ועמידה בו.
אין מחלוקת בין הצדדים לגבי היות כל אחד מהנתבעים 2 ו- 3 בעלי שליטה בנתבעת 1, לעניין הנדון.
בנוסף ומבלי לפגוע באמור, אני סבור, שבנסיבות כאן, והגם ששולם חלק מחוב הארנונה, עדיין ונוכח כלל האינדיקציות, וכן בהתחשב באופי העסק המדובר- חניון שבתחום התובעת, והיות הארנונה הצפויה ממנו בגדר משאב ציבורי, יש מקום לקבל העמדה שהובעה בת.א שלום ת"א 36017-11-10 עיריית תל אביב נגד ירון ירב, כב' השופט א.רונן, ובעיקר סעיפים 21.5 ו- 21.8 לפסה"ד, ופסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל - אביב , שדחה את הערעור בתיק ע.א 10219-03-18 , ולפיו בעיקרו, כאשר קיימת העדפה לרעה, ביחס לנושה שנותר יחיד, כמו כאן, על הנתבע הנטל להוכיח הצדקה, וליתן טעם עניני, לאותה העדפה, עובר לסיום פעילות החברה .
ובנסיבות אלה אני סבור כי אין מנוס מהמסקנה, שענייננו בא בגדר המקרים החריגים, שבהם יש לקבוע כי השימוש שעשו הנתבעים באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, יש בו כדי להונות או לקפח נושה של החברה , בענייננו התובעת, באופן המצדיק להורות על הרמת מסך, ועל חיובם של הנתבעים בחוב הארנונה באופן אישי, גם מכח דיני הרמת מסך.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת.
