ערעור על הפחתת שכר עובדת בהריון

השופטת לאה גליקסמן: לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב (השופטת אסנת רובוביץ – ברכש ונציגי הציבור מר עזרא חלילי וגב' אהובה גנור; סע"ש 33151-12-12), שבה נתקבלה חלקית תביעתו של מר כץ (להלן – העובד), אשר טען כי המעסיקה, אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (להלן – החברה או אל על) הפלתה אותו מחמת גילו לאחר הגיעו לגיל 65, בכך שלא שיבצה אותו כקברניט, הפחיתה את שכרו ולא שיבצה אותו כמאמן /בוחן.

עיקר עירעורו של העובד (ע"ע 43426-08-14) סב על הקביעה שלפיה המיגבלות שהוטלו על העסקתו בתפקיד טייס מפקד הצדיקו שינוי דרגתו מקברניט לקצין ראשון והפחתת שכרו, עת לטענתו יש להבחין בין התפקיד – טייס מפקד – לבין הדרגה – קברניט.

כשם שלא יעלה על הדעת לפגוע בשכרה של אישה בהריון רק משום שהריונה אינו מאפשר לה להמשיך בתפקידה, כך גם צריך להיות לעניין הגיל.

...

בעניין בוסי [ע"ע (ארצי) 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל – שמחה בוסי ו-15 אח' (02.10.2011)] עמד בית דין זה על האופן שבו יש לבחון האם החלטות מעסיק על בסיס קריטריון ניטראלי תואם גיל הן בגדר הפליה מחמת גיל, באומרו: "לטעמנו, הלגיטימיות של החלטות הרשת, שבבסיסן נמצא שיקולים בעלי מתאם גבוה לגיל, ראויה להבחן לאור הוראותיו של חוק השוויון והעיקרים העומדים בבסיסו, שמא היא בגדר הפליה מטעמי גיל. זאת, אף שקריטריון הגיל אינו מצוין בהן במפורש. בקשר לכך ניתן אף להסתמך על הוראת סעיף 2(ב) לחוק השוויון לפיה "רואים כהפליה גם קביעת תנאים שאינם ממין העניין". אנו סבורים כי מקום שמתאם הוותק לגיל הוא כה ברור, כפי שאף מתברר בנסיבות המקרה בערעור שלפנינו, ומשיסוד הכוונה אינו רלוונטי לעניין קיומה של הפליה פסולה, העדר ציון מפורש של הגיל בהחלטה, אינו צריך לשקול, בין לעניין תחולת החוק, ובין בכלל.

אנו סבורים, כי במסגרת הליך זה אין מקום להידרש לטענות העובד באשר לאי שיבוצו בתפקידי הדרכה וזאת מטעמים אלה: 69.1.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים כי ערעורו של העובד נדחה, וערעורה של אל על מתקבל.

בנסיבות העניין, נוכח העובדה שהעובד העלה טענות עקרוניות הראויות לדיון, לא מצאנו מקום לחייב את העובד בהוצאות.

הנתבעת זייפה את תלושי השכר שנמסרו לתובעת ואף הרעה את תנאי עבודתה לאחר שידעו שהיא בהריון והציעו לה שכר שמהוה 62% משכר המינימום (15 ש"ח לשעה) או לחילופין הציעו לה 2 משכורות על מנת שתתפטר מעבודתה, אחרת יתנו לה משמרת אחת או שתיים בשבוע, ויתעללו בה עד שתתפטר.

מכל הראיות שהוצגו בפנינו אנו סבורים כי סיום עבודתה של התובעת נבע אך ורק ממכירת הסופרמרקט לזייד סלאח, ורצונו של זייד להגדיל את הרווחים על ידי הפחתת שכר העובדים, לרבות שכרה של התובעת לשכר שעתי של 15 ₪ לשעה – כ-2/3 משכר המינימום באותה תקופה, כאשר נאמר לתובעת שבמידה ולא תסכים לתנאי המעסיק החדש יפחיתו לה משמרות כך שתעבוד רק פעם או פעמיים בשבוע.

בית הדין הארצי קבע כדלקמן: "קבלת הבקשה בנוגע לחיוב המבקש בחיובי החברה: בית הדין האיזורי פרש בפסק דינו באופן מקיף את התשתית הנורמאטיבית לסוגיית הרמת מסך וחיוב בעלי מניות בחברה. עם זאת מעיון בפסק הדין ובעובדות שנקבעו בו עולה כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להרמת מסך ולחיוב המבקש בחובות החברה. הכל כפי שיפורט מטה. בנסיבות אלה החלטנו כי בסוגיה זו יש ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

...

סוף דבר מכל המפורט לעיל – על הנתבעת 1 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 135.1.

כמו כן, לקחנו בחשבון סכום ההוצאות שנפסק את העובדה שהנתבעת לא שילמה לתובעת את הסכומים שלא היו במחלוקת, וזאת על אף התחייבותה לעשות כן. באשר להוצאות אשר נפסקו לנתבעים 2 ו-4 ובקשת הנתבעים כי התובעת תחויב בהוצאות בגין צירופם לכתב התביעה – לאחר ששקלנו את הטענות אנו סבורים, כי למעשה, לא היו לנתבעים 2 ו-4 הוצאות גבוהות בתיק זה – שכן כתב ההגנה והתצהירים שהוגשו הוגשו בגין כל הנתבעים, כאשר לא הוגש תצהיר מטעמם והנתבע 4 אף לא התייצב לאף דיון בבית הדין וזאת על אף ההנחיות שניתנו.

כאשר באנו לאזן מחד את הנזק שנגרם לנתבעים 2 ו-4 על ידי צירופם לכתב התביעה ומנגד את התנהלותם בדיונים בטרם נמחקו וההוצאות שנגרמו להם – אנו סבורים שיש לבטל את החלטותינו לעניין חיובם בהוצאות ואולם, אין מקום לפסוק הוצאות לטובתם.

השופטת חני אופק גנדלר לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי תל-אביב (השופטת הבכירה חנה טרכטינגוט; על"ח 48274-02-21), בגדרה נקבע כי "אין מקום לשמיעת ראיות בעירעור על החלטת ממונה". רקע עובדתי והחלטת בית הדין האיזורי המבקשת הגישה בבית הדין האיזורי כתב תביעה כנגד המשיבה 1 (להלן – האוניברסיטה) בגין פגיעה בשכרה, וכתב ערעור כנגד החלטת המשיבה 2 (להלן – הממונה) לאשר פגיעה זו. בית הדין האיזורי קבע כי יינתן מספר נפרד להליכים אלה, אולם שניהם ישמעו בפניו.

החלטת הממונה בנוגע לפיטורי עובדת בהריון או בטיפולי פוריות, או פגיעה בשכרה, הנה החלטה מינהלית שלטונית שבחינתה נעשית לפי עקרונות המשפט המנהלי.

...

כך למשל בסעיף 41 לחוות דעת סגנית הנשיאה (כתוארה אז) וירט ליבנה נאמר כי: "בית הדין האזורי פירש את סעיף 13ד לחוק עבודת נשים כמאפשר הליך ערעור, דהיינו, בחינת הראיות מחדש ולא בדיקת שיקול דעת המנהלי. כמפורט לעיל פרשנות זו אין בידינו לקבל". על כך הוסיף השופט (כתוארו אז) איטח בחוות דעתו: "מקובלת עלי קביעת חברתי סגנית הנשיא, השופטת ורדה וירט – ליבנה, בכל הנוגע לאופן בו יש לבחון את החלטת הממונה לפי סעיף 9 לחוק. תוצאה אחרת, קרי קבלת העמדה לפיה במסגרת "הערעור" על בית הדין לשמוע ראיות בשאלת הקשר הסיבתי שבין ההריון לבין הפיטורים ובשאלת סבירות החלטת הפיטורים חותרת תחת סמכות הממונה ומכניסה לזירת ההכרעה ראיות שכלל לא עמדו לפני הממונה מלכתחילה, וכפועל יוצא מכך מגדילה את אי הוודאות שבהתבססות על החלטות הממונה.

וכן ראו חוות דעתה של השופטת (בדימוס) רות לפיהם: "מקובלת עלי חוות דעתה של חברתי, סגנית הנשיא השופטת ורדה וירט ליבנה וכן הערתו של חברי השופט איטח, אשר עמד גם על סוגיית הוודאות המשפטית ועל אינטרס ההסתמכות של הצדדים. זאת, כנימוק נוסף למסקנה שלפיה יש לבחון את החלטת הממונה בהתאם לכללי המשפט המנהלי וכי אין מקום לאפשר הצגת ראיות מחדש". לאור האמור, לא מצאתי כי החלטת בית הדין האזורי, אשר נהגה כפי שמורה ההלכה הפסוקה, שגויה או חורגת ממסגרת שיקול הדעת המוקנה לה, במידה המצדיקה מתן רשות מיידית.

סוף דבר – מכל האמור, דין הבקשה להידחות.

ביום 20.11.20 היתקיים דיון בעירעור בפני מותב בראשות כב' השופטת הבכירה חנה טרכטינגוט במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה "לאחר ששמענו את דברי בית הדין מוסכם עלינו, כי הבקשה להפחתת השכר תוחזר לממונה על מנת שתנמק את החלטתה באופן מפורט וזאת לאחר שתנתן שוב היזדמנות לטיעונים לעובדת ולמעסיק". ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין המנחה").

העירעור מושא פסק דין זה הוא כאמור על ההחלטה הנוספת מיום 11.1.21, ההחלטה על הפחתת שכרה של אורלי ולא ההחלטה על פיטוריה.

המסגרת הנורמאטיבית : חוק עבודת נשים קובע הגנה מפני פיטורים לעובדת הרה או לעובדים המצויים בטיפולי פוריות, בין אם נעדרו מעבודתם לצורך טיפולים אלו (סעיף 9 (ה)(1) לחוק) ובין אם לאו (סעיף 9(ה)(3) לחוק).

...

בהתייחס להליך שלפנינו, בו השאלה המרכזית שעומדת לדיון היא האם הממונה מילאה אחר הוראות פסק הדין המנחה מצאנו על יסוד החומר שהונח בפנינו והתייחסנו לכך בהרחבה, להשיב עליה בחיוב.

לאור האמור, לא ניתן לומר כי ההחלטה הנוספת מיום 11.1.21 לא סבירה או לא מידתית או שניתנה בניגוד לכללי הצדק הטבעי או כי נפל בה פגם מהותי המצדיק התערבות בית דין בה ולכן דין הערעור להידחות.

סוף דבר: הערעור נדחה.

אשר להקף סמכותו של בית הדין בעירעור על החלטת הממונה, נקבע כי – "הסמכות שבחוק לקבוע אם להתיר פיטורי עובדת בהיריון הואצלה לממונה, והממונה היא זו שאמורה להפעיל את שיקול דעתה, כאשר בית הדין איננו ממיר את שיקול דעת הממונה בשקול דעתו. סמכות בית הדין לעבודה, הייתה ונותרה בהקשר זה לבחון את שיקול דעת הממונה בהתאם לכללי המשפט המינהלי. האפשרות שניתנה בתיקון סעיף 13 ד' לחוק לתקוף ב"תקיפה ישירה" את החלטת הממונה לא באה לאפשר לבית הדין להתערב בהחלטת הממונה בעילות 'ערעוריות' רגילות.

עיון בפסק הדין אכן מעלה כי במסגרתו טענה העובדת כי הממונה היתעלמה מסוגיית המחליפה, במסגרת החלטתה בנוגע להפחתת שכרה, אולם בית הדין לא קיבל טענה זו וקבע כי הממונה התייחסה לסוגיית המחליפה באריכות, תוך פירוט טענות הצדדים בקשר לכך ומסקנתה על יסוד הראיות שהונחו בפניה בעיניין זה – לרבות תלוש שכרה וחוזה העסקתה של אותה עובדת - הייתה כי זו הועסקה בחברה אחרת ולא הועסקה במקום העובדת באותה עת. כאמור, ערעור על פסק דין זה עודו תלוי ועומד בימים אלו בפני בית הדין הארצי.

...

על כן, לא שוכנענו כי החלטת הממונה בהיבט זה נגועה בחוסר סבירות, כאשר נזכיר כי על פי הפסיקה חוסר הסבירות הנדרש לצורך התערבות בהחלטת הממונה צריך להיות "קיצוני", ולטעמנו אין כך הדבר בענייננו.

סיכומם של דברים: שוכנענו כי הממונה התייחסה לכלל התשתית שהונחה בפניה ובכלל זה אל טיעוני הצדדים והגיעה למסקנה לפיה היחסים בין העובדת לחברה הם בלתי תקינים ואינם מאפשרים את המשך העסקתה של העובדת.

סוף דבר מכל המפורט לעיל, הערעור נדחה.