ערעור על העברת תביעה מסדר דין מהיר לסדר דין רגיל

בהקשר זה מגה פירטה בבקשה רשימה של תביעות שלטענתה הוגשו כנגדה (וכנגד יינות ביתן) על ידי עובדים שהועסקו על ידי החברה והוצבו בחצריה; בהחלטות במקרים דומים נפסק כי יש להעביר את ההליך מסדר דין מהיר לסדר דין רגיל; כיוון שממילא ניתנה החלטה על הגשת עדויות בתצהירים לא יהיה הבדל באופן ניהול ההליך בהשוואה לסדר דין רגיל, ואין הצדקה לשמר את סיווג ההליך כדיון מהיר שנפקותו היחידה היא העידר זכות ערעור על פסק הדין שיינתן בהליך.

...

לאחר בחינת טענות מגה וכלל חומר התיק אני קובעת כי דין הבקשה להידחות, מבלי להידרש לתגובת הצד שכנגד.

מקובלת עלי טענת מגה כי נוכח מהות ההחלטה, בהתאם לפסיקה בעניין אל על, ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור, למרות שמדובר בהחלטת ביניים בהליך של דיון מהיר, שככלל אינה ניתנת לערעור גם ברשות [בר"ע (ארצי) נו/153 – 3 אילנה בן עזרא – מדינת ישראל (28.10.1996)].

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

בבקשת רשות העירעור טוענת מגה כי עומדת לה זכות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, בנגוד לכלל שלפיו לא ניתן לערער על החלטת ביניים בהליך של דיון מהיר, וזאת בהתאם לחריג לכלל שנקבע בבר"ע (ארצי) 467/05 אל על נתיבי אויר לישראל – דרור פרידמן (6.7.2005) (להלן- עניין אל על), שלפיו ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה בעלת אופי מינהלי שהיא חיצונית להליך, כדוגמת החלטה שלא להעביר את ההליך מסדר דין מהיר לסדר דין רגיל; התביעה מעלה שאלות משפטיות ועובדתיות מורכבות – זהות המעסיק, קיומם של יחסי עבודה בין מגה לבין העובד, תחולת צוי הרחבה, חובת הקטנת הנזק המוטלת על העובד – שלא ניתן לידון בהן באופן יעיל במסגרת דיון מהיר; לטענתה, שגויה החלטת בית הדין קמא בקביעה כי "הנימוק היחיד שעליו מבססת הנתבעת את בקשתה הוא היכולת לערער על פסה"ד שיינתן בהליך בזכות ולא ברשות", באשר היא העלתה שלל נימוקים לכך; ההחלטה היתעלמה מהשלכות הרוחב נוכח התביעות הרבות התלויות ועומדות כנגד מגה בסוגיות דומות; שגויה ההחלטה בכך שנתנה משקל לכך שישנם הליכים המתנהלים בהליך דיון רגיל; ובכך שהתעלמה מפסיקות קודמות המורות על העברת ההליך לפסים רגילים בנסיבות מעין אלו.

...

בענין מגה נאמר כך: "מקובלת עלי טענת מגה כי נוכח מהות ההחלטה, בהתאם לפסיקה בעניין אל על, ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור, למרות שמדובר בהחלטת ביניים בהליך של דיון מהיר, שככלל אינה ניתנת לערעור גם ברשות [בר"ע (ארצי) נו/153 – 3 אילנה בן עזרא – מדינת ישראל (28.10.1996)]. אולם, לגופו של עניין, לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות המצדיקות לחרוג מהכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטה דיונית של הערכאה המנהלת את ההליך ושלפניה פרושה יריעת ההתדיינות בין הצדדים [ע"ע (ארצי) 270/99 עמותת בית החולים הכללי משגב לדך ירושלים – רמי לוי, פד"ע לד 637 (1999)]. בית הדין האזורי בחן את החומר שבתיק וקבע כי בשלב זה, השאלות שבמחלוקת וסכום התביעה אינם מצדיקים העברת ההליך לסדר דין רגיל, ואין מקום להתערב בשיקול דעתו. זאת ועוד. כאמור, בית הדין האזורי אף הבהיר כי ניתן יהיה לשקול את הבקשה שנית, ככל שיתברר כי היקף חומר הראיות מצדיק העברת ההליך לסדר דין רגיל. גם מטעם זה אין לקבל את בקשת רשות הערעור, ויש להותיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית הדין האזורי, אשר הבהיר כי הוא נכון לשקול שנית את החלטתו בהתאם להתפתחות ההתדיינות בהליך.

לאחר בחינת טענות מגה וכלל החומר בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה שלפני- להידחות, מטעמים דומים לאלה המנויים בעניין מגה, וזאת אף מבלי להידרש לתשובת הצד שכנגד.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

במסגרת בקשת רשות העירעור טען המבקש אף, כי בית משפט קמא החליט מיוזמתו על העברת התובענה לסדר דין רגיל, וזאת ללא כל הנמקה, כאשר בפועל, אין המדובר בתביעה סבוכה, הדורשת דיון ארוך, והיה על בית משפט קמא לאפשר הליך מזורז לפינוי שוכר מנכס, שהנו בבעלות המשכיר.

בעיניין זה קובעת תקנה 215 יב'(א), כדלקמן: "הוראות תקנות 214יב עד 214טז יחולו בהתאמה על תובענה לפי פרק זה". תקנה 214יב' לתקנות מסמיכה את בית המשפט להעביר תובענה ממסלול של סדר דין מהיר למסלול רגיל, והיא קובעת כדלקמן: "(א) בית משפט רשאי בכל עת, להורות כי תובענה בסדר דין מהיר או תביעה שכנגד תועבר למסלול דיון רגיל, אם מצא כי אינה מתאימה להתנהל בסדר דין מהיר.

...

מעבר לאמור, סבורני, כי דין הבקשה להידחות אף לגופם של דברים.

אוסיף ואציין, כי בית משפט קמא אף קצב מועדים קצרים להגשת ראיות הצדדים וקבע בפניו דיון נוסף ליום 03/07/17, ומשכך, ולאור ההלכה, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת ככלל באופן ניהול ההליך, לא ראיתי להיעתר גם לבקשות החילופיות שהעלה המבקש בבקשת רשות הערעור.

לאור האמור, הנני מורה על דחיית הבקשה.

ז) ב"כ המבקש ביקש ליתן הוראות בדבר הודעת צד ג' שהגיש ובהחלטה מיום 5/8/2018 נקבע כי כיוון שעסקינן בסדר דין מהיר ויש צורך בקבלת רשות למשלוח הודעת צד ג' ובקשה כזו לא הוגשה, בית משפט לא נידרש להודעת צד ג' בשלב זה. ח) ב"כ הנתבע בבקשה נוספת טען כי התביעה הוגשה בסדר דין רגיל ולא בסדר דין מהיר.

לאחר קבלת עמדת הנתבע ניתנה החלטה ביום 10/10/2018 במסגרתה הורה בית משפט על העברת התביעה לסדר דין מהיר.

תמצית טענות המערער: א) לא היה מקום לנהל התביעה בסדר דין מהיר.

...

אינני מקבל את טענת הנתבע כי יש להותיר את התביעה במסלול של סדר דין רגיל משום שמדובר בתביעה מורכבת לאור הודעת צד ג' שמבקש הנתבע לברר במסגרת תביעה זו. לאחר שעיינתי במכלול הטענות הגעתי למסקנה כי אין מקום להתיר במסלול של סדר דין רגיל, לא היה מקום הגשת הודעת צד ג' במסגרת התביעה דנא, שכן זו תסרבל ותעכב את בירור התביעה.

ביום 14.5.18 נעתר בית המשפט לבקשה וביטל את פסק הדין.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) לא בכדי פירטתי את הרקע שהוביל למתן פסק הדין.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, יש לדחות הערעור.

ובפועל מדובר בבקשות שבמהותן מהוות בקשות ערעור על החלטות שניתנו.

תקנה 78 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין") קובעת : "בית משפט רשאי בכל עת, להורות כי תביעה או תביעה שכנגד במסלול דיון מהיר תועבר למסלול דיון רגיל, אם מצא כי היא אינה מתאימה להתנהל בדיון מהיר". השיקולים בהם צריך להיתחשב בהעברת תביעה מדיון מהיר לסדר דין רגיל הם מורכבות ההליך, מכלול העובדות, הראיות והשאלות שבדין הזקוקות להכרעה, מספר בעלי הדין, הקף העדויות והחקירות, הקף חוות הדעת, השפעת תוצאות התובענה על הציבור וחשיבות ההכרעה המהירה בתובענה בשל מהותה ומיהות בעלי הדין ראו : בר"ע 1977/02 חב' נווה שוסטר בע"מ נ' הרוש פנינה והרוש פנחס (13.5.03).

...

משנקבע דיון שמיעת ראיות לפניי, הרי שיש להמתין ולדון בטענות במועד שמיעת הראיות ואין להקדים ולחרוץ דין, טרם שמיעת העדים ודיון ביתר הראיות ולכן הבקשה נדחית".

מעיון בכתבי הטענות ובצרופות להם, נחזה כי השאלה הדורשת הכרעה אינה מורכבת נוכח טענותיו של התובע, לפיו ייצוגו בידי הנתבע היה שלא כדין וכך גם לגבי התמורה ששולמה לו. לעומת זאת, טוען הנתבע שהוא לא ייצג את התובע אלא את הוריו ולכן יש לדחות את התביעה בהעדר יריבות.

לכן, דין בקשת הנתבעים להידחות לגופה.

וכן בעמוד 15 פסקאות 34, 35: "34. אין לכחד, חלק גדול מהתמריץ לשימוש לרעה בהליכי משפט, נובע מסלחנות יתר של המערכת המשפטית, שאינה גובה מחיר הולם עבור ניסיונות פסולים מעין אלו. נוכח גישה מקלה זו, בעל דין הפועל באופן רציונלי, ועורך 'ניתוח כלכלי' בסיסי, מגיע למסקנה שהנזק שעתיד להיגרם לו, אם בכלל, משימוש לרעה בהליכי המשפט, קטן בהרבה מן התועלת שהוא עשוי להפיק מכך. על כגון דא נאמר בתלמוד "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (= אין להאשים את העכבר הגונב חיטים מבעל הבית, כי אם את החור שבאמצעותו עלה בידו להיכנס למקום הגנבה) (בבלי, קידושין נו, ע"ב).