לבסוף קבעה הרשמת כי המשיב הוכיח שביצע קזוז ביתר, ומשכך עבר הנטל למערערת לסתור את האמור, והמערערת לא עמדה בו. על כן התקבלה טענת הפרעתי, והמערערת חויבה בהוצאות בסך של 9,000 ש"ח.
העירעור
בעירעור הועלו טענות מלוא הטנא כלפי ההחלטה, אולם בסופו של דבר, לאחר דיון על פה, הסכימה המערערת למקד את טענותיה בעיניין אחד: האם הייתה הרשמת מוסמכת לידון בטענות המועלות נגד העיקול שהוטל מכוח פקודת המסים (גביה); והאם נפל פגם בהחלטת הרשמת שעה שקבעה שנפל שהוי בנקיטת הליכי הגבייה שאינו מאפשר לגבות את החוב (סעיף 28 לכתב העירעור).
הסמכות לידון בתקיפה ישירה של הליכי גבייה מנהלית של חוב ארנונה מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים.
העיקול הוטל על סכום משמעותי מתוך החוב, ולאחר שיש בנמצא קביעות ביחס לרוב הסכומים האחרים שמרכיבים את החוב נוסף לאלו שהופקדו בידי הנאמנת, המדובר בשאלה מרכזית ומהותית שמן הדין שתוכרע על ידי הערכאה המוסמכת, ולא אגבית, כשהנטל להוכיח שנפל פגם במעשה הרשות מוטל על המשיב, ולא על המערערת.
...
אין בידי לקבל את טענת המשיב שמרכז הכובד של טענת הפרעתי אינו נוגע לשאלת העיקול, ושזו שאלה אינצידינטלית וצדית לטענת הפרעתי כולה.
סוף דבר
העולה מן המקובץ הוא שהערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שהחלטת הרשמת מבוטלת, לרבות ההוצאות שנפסקו.
בנסיבות העניין, ומשהתקבל הערעור אך בחלקו, אעשה צו מתון להוצאות בסך של 4,000 ש"ח. המשיב ישלם סכום זה למערערת תוך 30 יום שאם לא כן הסכום יישא ריבית פיגורים כחוק.
