ערעור על הכרעת רשם כמכהן שופט בפועל

עוד מציין בית המשפט העליון כדלקמן: "לא למותר לציין כי המחלוקת שבבסיס בקשה זו נדונה כבר שלוש פעמים – פעם אחת על-ידי רשמת ההוצל"פ ופעמיים על-ידי בתי המשפט קמא, ולמעשה מדובר בבקשת רשות ערעור בגילגול רביעי". בהמשך מציין כב' השופט זילברטל: "מעבר לצורך יוער כי לא נראה שנפל פגם בהחלטת רשמת ההוצל"פ. הטענה לזיוף דף החשבון (אשר צורף לכתב התביעה המקורי ושהעתקו הועבר לעיון הרשמת) צריכה הייתה להיות מועלית בפני בית המשפט שדן בכתב התביעה המקורי ואין מקומה בגדר דיון בטענת "פרעתי" המועלית כלפי פסק דין חלוט".

בנוסף ולחלופין, סבורה אני כי התובע יכול היה, בשקידה סבירה וראויה, לגלות את אותם מסמכים כבר בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ומשכך יש מקום לדחות את התובענה גם בשל היתיישנות ושיהוי, וגם מכוח ההלכה המובאת בפסק דין רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה וינשטיין (2009) [פורסם במאגרים] הקובעת כדלקמן: "מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהיעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההיתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להיתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהיעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שאירע בעניינינו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בעניינינו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האנטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונישנות מצדו של בעל הדין שכנגד והן האנטרס הצבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעיניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כימעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כימעט לכל, שאין הדבר אפשרי. ב-ת"א (מחוזי ירושלים) 4582/03 ידיעות תיקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן ([פורסם בנבו], 24.2.2004) שעניינו תביעה לביטול פסק דין קבע השופט נ' סולברג כך: "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. היתדיינות שאינה פוסקת, היא-היא היוצרת עוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק". דברים אלה יפים הם גם לענייננו אנו".

...

ראוי גם להפנות לעמדתו של כב' השופט רובינשטיין בפס"ד רלה וינשטיין הנ"ל: "ברם, בנסיבות סבורני כי ההלכה המוצעת בחוות דעתה של חברתי היא פיתוח מתבקש של הלכת אבוניל. לדידי אין מקום להבחין בין טענה שלא נטענה, לבין כתב הגנה שלא הוגש, ולבין אי התייצבות לחקירה. ההלכה לפיה "מעשה בית דין משתיק לא רק טענת בעל דין שנטענה, אלא גם טענה שחייב היה לטעון להגנתו, גם אם נמנע מעשות כן" (ע"א 461/58 חברת ביטום בע"מ נ' מנהיים, פ"ד יג(2) 937, 943 - השופט, כתארו אז זוסמן), היא מהותיקות במשפטנו - לרבות מפי הנשיא אגרנט עצמו (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כה(2) 561, 593 שם הביא גם מדברי השופט (כתארו אז) זוסמן בע"א 167/63 ג'ראח נגד ג'ראח, פ"ד י"ז(4) 2617, 2625-2624; וראו ע"א 217/90 הועדה המקומית לתכנון קריות נ' ירמיהו עיני חברה בע"מ, פ"ד מז(2) 111, וכן ע"א 9774/05 ראובן נ' רוקח [פורסם בנבו]).

מכל הנימוקים הללו, מאחר וסבורה אני כי קיים מעשה בית דין; כי קיימת התיישנות כיוון שהתובע יכול היה לגלות את המסמכים האמורים מוקדם יותר; כי קיים שיהוי; כי לא מתקיימים התנאים לניהול משפט אזרחי חוזר; כי יש במקרה הנדון לתת עדיפות לעקרון סופיות הדיון; מורה אני על סילוק התביעה על הסף.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪, כשלקחתי בחשבון מחד את השלב בו נדחתה התביעה על הסף, אך מאידך לבקשות וההליכים המרובים יחסית שהתקיימו עד כה. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ביום 01.02.2015 היתקיים דיון נוסף בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, לפני כבוד הרשמת הבכירה סיגל אלבו.

בהחלטה זו נקבע – לגופו של עניין, כי המשיב לא הוכיח טענת הגנה, ולמעשה הודה מפורשות באחריותו לארוע, ועצם העובדה כי קיימת אחריות כלפי גורם נוסף (הנתבעת 2, מפאת היותה מעסיקתו כנטען), או מפאת העובדה כי ייתכן וקיימת לו זכות לשיפוי כלפי אותו גורם – אינה מסירה את אחריותו האישית בגין הארוע.

לא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטה זו או על פסק הדין הראשון – על ידי המשיב.

לעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת (כתוארה אז) מרים נאור בפרשת וינשטיין: "מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהיעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההיתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להיתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהיעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שאירע בעניינינו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בעניינינו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האנטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונישנות מצדו של בעל הדין שכנגד והן האנטרס הצבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעיניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט..." (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (פורסם במאגרים המשפטיים, 08.03.2009)).

...

לעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת (כתוארה אז) מרים נאור בפרשת וינשטיין: "מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט..." (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (פורסם במאגרים המשפטיים, 08.03.2009)).

בהינתן כל האמור לעיל – אין מנוס מהקביעה, כי שאלת האחריות בגין האירוע, שהוכרעה בתיק הראשון בבית המשפט לתביעות קטנות – מחייבת את המשיב גם בתובענה דלעיל, והוא מנוע מלעלות טענות הסותרות הכרעה בפלוגתא זו. אין בכך, כמובן, כדי למנוע מהמשיב העלאת טענות אחרות ביחס לתובענה והנזק – הן כלפי המבקשת, והן כלפי הצדדים השלישיים.

נוכח האמור – הבקשה מתקבלת.

בבית המשפט העליון ע"א 3477/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר המבקש: עופר שריה נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד דוד גולן 2. כונס הנכסים הרישמי בקשת עיכוב ביצוע פקודת מאסר וערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.05.2013 בפש"ר 1809/06 שניתנה על ידי כב' השופט א' אורנשטיין בשם המבקש: עו"ד אשר אשור בשם המשיב 1: בעצמו בשם המשיב 2: עו"ד הילה ברקי ][]החלטה

בתום הדיון קבע בית המשפט המחוזי (השופטת ו' אלשיך) כי "החייב עושה דין לעצמו ולמעשה במשך כמה שנים איננו מפקיד את התשלומים החודשיים...הוא נהנה מהגנת החוק שעה שהנושים מניחים לו לנפשו בשל צו הכנוס...[ו]הוא איננו מקיים את חובותיו על פי חוק". בית המשפט המחוזי היתייחס לטענות העובדתיות שהעלה החייב במהלך הדיון אשר לגביהן ציין ש"בזהירות אוֹמר כי הן אינן מחזיקות מים".

בית המשפט המחוזי (השופט מ' יפרח) דחה את הבקשה וציין כי מדובר ב"שכפול" של הבקשה שהוגשה קודם לכן באותו היום אשר נדונה והוכרעה על ידי השופט א' אורנשטיין וכי לא יעלה על הדעת להגיש בשנית לאותה ערכאה בקשה "אשר טרם יבשה הדיו מן ההחלטה הדוחה אותה". עוד צוין כי החייב לא הסביר מדוע "שקט על שמריו" מאז החלטתה האחרונה של השופטת ו' אלשיך מיום 14.3.2013.

לאחר הגשת הודעת בא כוח החייב יובא התיק לפני רשם בית משפט זה לצורך ההחלטה בדבר המשך הטיפול בו. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות במסגרת הבקשה שלפני.

...

מכל הטעמים האמורים סבורני כי אין מקום לעכב את ביצוע פקודת המאסר שניתנה בעניינו של החייב.

אדגיש כי איני מקל ראש בסעד שבו עסקינן – מאסרו של חייב בהליכי פשיטת רגל בגין אי עמידתו בתשלומים החודשיים – ולמקרא החלטות בית המשפט המחוזי (במותבים שונים) בעניינו של החייב סבורני כי לא ניתן לומר שבית המשפט המחוזי נתן החלטותיו בעניין זה בקלות ראש.

לנוכח האמור לעיל, אני דוחה את בקשת החייב לעיכוב ביצוע פקודת המאסר.

בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ענינו לשון הרע ואשר בו חוייבו המערערים בתשלום פיצויים בסך 10,000 ל"י למשיב השני ובסך לירה אחת למשיבה הראשונה.

המשיבים ביקשו בהמרצה אותה הפנו לבית-משפט קמא, כי ההגנה לפי סעיף 15(2) תימחק על-הסף; בקשתם זו נדחתה על-ידי הרשם וגורלה לא שפר עליה בערעורם של המשיבים לבית-המשפט המחוזי, אולם הערעור הנוסף על החלטה זו לבית-משפט זה נתקבל והגנה זו נמחקה (ע"א 213/69, חברת החשמל נ' עיתון הארץ, ואח'*); על-כן שרדו מהגנותיהם של המערערים עם פתיחת המשפט, רק אלו שהיו מעוגנות בסעיפים 14, 15(4) ו-15(6) לחוק.

בכך צמצם מימדיה של ההגנה לפי סעיף 15 באופן מכריע עד כי רוקן אותה למעשה מתכנה: כי ממה נפשך, אם ניתן להוכיח את אמת הפירסום, הרי ממילא אין נזקקים יותר להגנה לפי סעיף 15 ופירושו של חוק כגירסת הערכאה הראשונה יש בו אפוא כדי להפוך את האמור בסעיף 15 למיותר; הוא שנאמר בפסק-דין [GREACH ]23 הנ"ל: OTHERWISE, IT SEEMS TO ME THAT THE DEFENCE OF FAIR COMMENT WOULD" BE ALMOST VALUELESS; FOR IF THE JURY FOUND THAT HE WORDS WERE NOT DEFAMTORY OR BEING DEFAMATORY WERE TRUE, THEN THE DEFENCE OF FAIR.COMMENT WOULD NOT BE NEEDED (P 281).

" בהמשך פסק-הדין, נשוא העירעור שבפנינו, בבואו לדון בשאלה "אם היה בפירסום משום 'לשון הרע' כהגדרתה בחוק", אומר השופט קמא (סעיף 27): "לאחר שהורה בית-המשפט העליון בפסקו המצוטט לעיל את אשר הורה, ואמר שיש בדברי הכתבה משום 'הוקעת המערערים (התובעים) כשקרנים וכאנשים בלתי-רציניים', פטור אני כמדומה מלהוסיף ולקבוע דבר בנידון זה". טוען עורך-דין ליבליך, כי השופט המלומד טעה כשראה עצמו קשור בקביעתו, כביכול, של בית-המשפט העליון, שעה שלמעשה פורטו שם טענות התובעים ותו לא. אין ספק שלשון הכתוב בקטע המצוטט אכן תומכת בטענתו.

...

יתר-על-כן, לדבריו זה ההסבר ששמע מפי מר עמיר, ואם כך הדבר סותרים הם זה את זה. מן הראוי לציין שאפילו משקלה של העובדה שהמשיבה היתנתה את מכירת המכונית באישורה מראש פחת במידה לא-מבוטלת לאור עדותו של מר עמיר, שכן הוא אמר (ע' 37): "אם כי אולי אין זה רגיל כל כך, מכל מקום אין פסול בכך שמישהו אומר כי לפני שאמכור המכונית עלי לקבל אישורו. קניית מכונית משומשת נעשית לפעמים על הרגע. צריך תיקרת מחיר. אם אין כזו-יש לטלפן לשם אישור. אין אמנם כל פסול בכך". ערה אני לכך שבחלק אחר בעדותו הוא הפך ענין זה לשיקול כמעט עיקרי למסקנה בדבר העדר כוונה אמיתית למכור את המכונית, אולם אחרי הכל נטל הראיה רובץ על הנתבעים.

גם לטענה "אמת דיברתי" לא הונח יסוד, מסקנה המתבקשת בעליל מניתוח העדויות ומן העובדות שהוכחו במהלך המשפט.

נראה לי שנפרוץ את הסכר אותו רצה המחוקק להקים בסעיף 22 הנ"ל, אם נרשה להוכיח נוהל פסול כנטען כראיה לכוונה להפר הבטחה זו לציבור.

ערעור על החלטת פוסק קניין רוחני (סגן רשם הפטנטים נח שלו שלומוביץ) מיום 29/8/2010, שבה נדחתה בקשתה של המערערת לרישום סימן המסחר FREE YOUR SKIN, בקשות מס' 832, 204 בסוג 3 עבור "סבוני גילוח, תכשירי גילוח ותמרוקי גילוח ותכשירי טואלט לגילוח...

השאלות העיקריות הצריכות הכרעה הן: האם יש לקבוע אמות מידה מיוחדות לבחינת כשירותן של סיסמאות לשמש סימני מסחר; האם ססמאות נטולות מעצם טיבן אופי מבחין מולד; מה דינו של הסימן נשוא הערעור.

(ב) הרשם או בית המשפט הבאים לקבוע אם סימן מסחר המשמש למעשה הוא בעל אופי מבחין, רשאים לשקול עד כמה הפך השמוש למעשה את הסימן לבעל אופי מבחין בטובין שלגביהם נתבקש או נעשה הרישום.

בהקשר זה אין לי אלא להפנות לדברים שנאמרו על ידי כב' השופט אלון בע"א 1427/05 מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (בעמ' 14 לפסק הדין): קבוצת טענות נוספת של המערערת מתייחסת לסימנים שונים שנרשמו בעבר כסימנים רשומים, אשר לטענתה אופיים המתאר אינו פחות מהסימן דנן, ועל אף זאת אושר רשומם כסימני מסחר.

...

(7) סוף דבר 34.

הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.