על כך הוגש ערעורם של נהרי וגוטפריד בו נטען שההחלטות נגועות בשטחיות וחוסר תום לב. בהחלטה לגבי גב' נהרי נכללו המילים אודות השקעה של 50,000$ כאשר בהמשך נאמר שהסכום שהועבר עמד על 300,000$, והמפרק היתייחס לשיק שלא צורף לתביעת החוב.
על פי התגובה לדו"ח, חזרו המערערים על הנטען בערעורים, וטענו שתביעות החוב נדחו ללא ביסוס עובדתי למרות שרואה החשבון אישר ש-3 המערערים נתנו הלוואה לחברה, וזכאים להחזר הלוואות בצרוף ריבית.
אם ניכשל הנושה-התובע במילוי חובתו זו, הרי שבעל התפקיד אינו חייב להתיר לו לערוך "מקצה שיפורים", לא כל שכן שאין לנושה זכות מוקנית להוסיף ראיות חדשות בשלב העירעור על הכרעת בעל התפקיד".
לתגובתו של המפרק צורפה תביעת החוב של גוטפריד מיום 9.5.18 שהוגשה בכתב יד וכל מה שנאמר בה הוא שהבסיס לתביעה בסך 473,100 ₪ (במילים נכתב "ארבע מאות אלף שבע מאות שלושים ואחד ₪") הוא "הסכם השקעה בפרויקט – לא כולל הישתתפות, ישיבות, יועצים, שיחות עם דיירים, קבלנים, ישיבות בערייה, נסיעות". הא, ותו לא. לתביעה צורף ההסכם בלבד ולא צורף כל מיסמך אחר.
...
אני דוחה את טענת המערערים בדבר חובתו של המפרק לדרוש מהם ראיות נוספות לתביעת החוב.
אני דוחה את הטענה שההסכם לא קויים משום שלא הוקצו מניות.
על כן, על פי סמכותי לפי סעיף 248 לפקודת החברות אני קובע שמדובר בסכומים המגיעים לנושים באשר הם חברים בחברה, וזכותם נדחית מפני נושי החברה, כך שתשולם להם לאחר שישולמו כל החובות לנושי החברה.
על פי החלטתי זו נדחה עיקר ערעורם של המערערים, דהיינו נקבע הסכום שהם זכאים לו, ונקבע שזכותם לקבלת סכום זה נדחית עד לאחר תשלום חובות החברה.
